השער הגדול של התהילה

שלום לך זהרירה. היממה הראשונה של צער וכאב על לכתך אינם משהו המתחבר לשמך. גם לא הדאגה והחרדה לבריאותך בשנה האחרונה. טוב יותר היה לשמוע אותך מספרת בשמחה לפני עשרה ימים על הביקור הקצר בלונדון, יחד עם בתך איה שבא. טוב יותר היה להאמין שאכן ניצחת את הסרטן וגירשת אותו מגופך.
 
והנה התהפך הגורל באחת. טובים ממני מספרים עלייך את קורות חייך, את אישיותך, את היופי הנוהר והנדיר הזה שזהר אלינו מבמות, מאקרנים, ממפגשים קטנים וגדולים. מפרקי שירה ומקטעי זמר.
 
כמבקר אני יכול רק לצרף קול קטן שיתאר את כשרונך המופלא ליצור במשפטים בודדים דמות מלאה עם חווית חיים גדולה. תפקיד אחר תפקיד, עשרות רבות מאז שראיתי אותך לראשונה בהופעת "הצ'יזבטרון" האזרחית, ואחר כך כשחקנית מתחילה של הקאמרי. מתחילה - ובכל תפקיד מקיימת, מתקדמת, גדלה ומרחיבה את המנעד הרגשי ומעצבת את הקול הייחודי. טרגדיה, קומדיה, פארסה, משקספיר ועד פירנדלו  - סיפור הצלחה מצטברת.
 
ואז גם הצמצום האכזרי והפיטורים המוזרים, הופעות עם "בצל ירוק", וכלאחר ייאוש ביחס לעתידך כשחקנית, הגיע אותו צירוף מקרים אופייני לחיי התאטרון בכל הדורות: פפו, יוסף מילוא,  קורא לך לחיפה ומציב אותך כגרושה, נערת המטבח, על הבמה המסתובבת של "מעגל הגיר הקווקזי" ואל השער הגדול של התהילה הנמשכת חמישים ואחת שנים עד לקריאת הקרב הגדולה ב"סוף טוב", שרק מעטים ידעו מה מסתתר מאחוריה.
 
שם, בחיפה, נפגשנו לראשונה בצד המופלא ביותר של התאטרון – הבמה עצמה. זו שעליה אנחנו מגשימים חלומות שלנו ושל הקהל הנוהר לצפות ב"נס", כפי שבעבר רבים ייחסו זאת לאמנות המשחק. ואת, זהרירה, באותה הצגה מופלאה של פפו, היית בהחלט נס גדול. טופול  ואילן דר ייטיבו לספר עליו. ייטיבו לתאר את החיוניות המיוחדת, את הפשטות והתמימות שהבאת לכל מחווה, לכל שורה וצליל שהשמעת.
 
ואז גם בא התפקיד המיוחד של קתרין, הבת האילמת של אמא קוראז'. וזו כבר הייתה ההזדמנות שלי להתוודע אלייך מקרוב, אל אחורי הקלעים של משחקך, אל חדר ההלבשה של אישיותך.
 
הייתי אז, בנוסף על התפקידים הקטנים בהצגה, גם עוזר-במאי מיוחד לתפקיד של אמא קוראז', שאותה שיחקה ימימה מילוא, ג'ימי, שהייתה מורתך בבית הספר למשחק של הקאמרי. במסגרת הזאת נוצרה גם ביננו הקרבה המיוחדת, שכללה שיחות רבות על התפקיד שלך, ועל נושאים רבים שעלו על הפרק. זה היה השלב שבו התגבש הקשר האישי המיוחד. את קראת לי גורן, ואני כמובן קראתי לך זזה, כפי שכינו אותך חברייך.
 
לימדת אותי הרבה באותם ימים, בלעתי את הערותייך בצמא. ובה בעת גם ידעת לטפח את קולי, את דעותיי ואת הידע שלי. ברגעים רבים הייתי איש-סוד. באחרים ביקשת עזרה נוכח בעיה קטנה שהתעוררה – כמו בתמונה האחרונה, כשבפרק זמן קצרצר היית צריכה גם לשלוף תוף, גם להציב את הסולם ולטפס עליו אל הגג המשופע, להתמקם בבטחה ולהתחיל את ההקשות ההיסטריות שנועדו להפנות את תשומת הלב של "חיילינו" אל האויב.
 
מאותה סצנה נותרה ביננו אותה הקריאה שהשמעתי אלייך כבן איכרים "הכי בתוף! הכי! אחרת כולנו אבודים". זעקה שהפכה לקריאת הקרב שהייתי לוחש לך במהלך השנים הרבות שעברו מאז בכל פעם שנפגשנו לפני תפקיד חדש שקיבלת. ואת עשית זאת, תפקיד אחר תפקיד, בנאמנות מוחלטת לאמת שלך כשחקנית, כמורה ואף כבמאית. ואצלך האמת היא שם המשחק.
 
"הכי בתוף"  גם הייתה הקריאה האחרונה שהשמעתי לעברך כשגברת, ולו רק לפרק זמן קצר, על מחלתך. כך נפרדנו באותו יום ששי, לפני עשרה ימים, באזכרה לגרי בילו.
 
ועכשיו אני שב ונפרד ממך. היי שלום, זהרירה. תודה על כל מה שהענקת על הבמה ומאחורי הקלעים, תודה על ידידותך. חייך, אמנותך, אישיותך נצורים בלבי.  

זהרירה חריפאי (2013-1929)
 
השחקנית כלת פרס ישראל זהרירה חריפאי נפטרה אתמול, יום רביעי 2 בינואר 2013 בבית החולים בילינסון בגיל 83 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

חריפאי השאירה אחריה את בעלה הסופר שלמה שבא, את בתה, שחקנית הקאמרי והבמאית איה שבא ושני נכדים.

היום, יום חמישי 3 בינואר 2013 יוצב ארונה על בימת אולם קאמרי 1 בשעה 12:30 וב-13:00 יתקיים טקס אשכבה. בשעה 15:00 תעלך הלוויתה בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה

בשנה האחרונה שיחקה זהרירה חריפאי בתפקיד חיהל'ה, חולת סרטן הנאבקת בכל כוחה במחלה בהצגה "סוף טוב" מאת ענת גוב ז"ל ובבימוי עדנה מזי"א. על תפקידה זה היא קיבלה את פרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2011 בפרס התיאטרון הישראלי.

זהרירה חריפאי ב"סוף טוב", צילום: יח"צ

זהרירה חריפאי נולדה וגדלה בתל אביב. אביה היה מורה לעברית וספרות, שכתב, בין השאר, בעיתונים "דואר היום" ו"הארץ". בגיל ארבע התייתמה חריפאי מאביה שמת עקב דלקת ריאות. אמה, חנה דבורה, עבדה במטבח של גן ילדים.

בתיכון למדה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. אחר כך שירתה בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות הייתה אלחוטאית בחטיבת גולני.

לאחר שיחרורה הופיעה בלהקת הצ'יזבטרון ולמדה בבית הספר לדרמה שליד התיאטרון הקאמרי אצל פיטר פריי ויוסף מילוא, מייסד תיאטרון הקאמרי. בשנות החמישים והשישים שיחקה בהצגות "כובע הקש האיטלקי" ו"כטוב בעיניכם" בקאמרי, "מעגל הגיר הקווקזי", הצגות נוספות בתיאטרון חיפה ועוד.

בסוף שנות החמישים השתתפה בלהקת" בצל ירוק" שם שרה סולו את "הפרוצה החלוצה" - שיר פרובוקטיבי שנאסר לשידור ברדיו.

שיחקה בתיאטרון הקאמרי בשנים 1958-1953 ואז פוטרה מהתיאטרון. ב-1958 שיחקה בהצגה "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן פול סארטר במסגרת תיאטרון זווית אותו הקימה יחד עם שחקנים אחרים. ב-1968 חזרה לשחק בין שורותיו של הקאמרי.

תפקידיה בתיאטרון חיפה: גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי", האילמת ב"אמא קוראז'", אנטיגונה ב"אנטיגונה".

בין תפקידיה בתיאטרון הקאמרי: אודרי ב"כטוב בעיניכם", טיטניה ב"חלום ליל קיץ", האומנת ב"מדאה", אולגה ב"שלוש אחיות", הכלה ב"שידוכין", האומנת ב"נעורי ורדל'ה", רות שחש ב"יעקובי וליידנטל", האם ב"הוצאה להורג", הניה ב"אורזי מזוודות", בלה ברלו ב"סוחרי גומי", הקובה ב"הנשים האבודות מטרויה", פורצדס ב"יאקיש ופופצ'ה", טוני ב"רכוש נטוש", קוראז' ב"אמא קוראז'", צשה ב"שיץ", לוטה ב"להרוג את הזמן", בל ב"זמנים אחרים", מרים ב"מפעל חייו", בננה ב"בית העלים הכחולים", ברטה ב"פליישר", האיכרה ב"פנטסיה לפסנתר", פרוזין ב"הקמצן", הזקנה ב"אשכבה", אם הרווקות ב"דוניה רוסיטה", פוגורלקה ב"רומנטיקאים", גרייס ביום ב"מותה של ג'ו". תיאטרון באר-שבע: יונו ב"יונו והטווס" ולאחרונה, אורסולה ב"הרבה רעש על לא כלום".

לאחרונה בבית ליסין: הסבתא ב"אבודים ביונקרס", "תה" (שנכתב עבורה על ידי רוני פינקוביץ'). ערבי קריאה: "אותיות חתומות בספר", "ביתו של אדם". ערב שירה: לשיר בתיאטרון.

תפקידיה בקולנוע: "סאלח שבתי", "אבו אל בנאת", "השוטר אזולאי", "חמש חמש". טלויזיה: תוכנית על ברכט.

בשנים האחרונות החלה חריפאי לביים. עם תלמידים ב"בית צבי". ביימה את "יעקובי וליידנטל", "ירמה", "אלוף הבונים", "הביתה", "ירח לבן בלי כוכב". במסגרת פסטיבל עכו ביימה את ההצגה "רסיסים", שעליה זכתה בפרס ראשון. בתיאטרון הקאמרי ביימה את "דבורה בארון".