ארוע, מקום וקהל
 
מנת ההומור הישראלי לעולם איננה נעדרת מיצירות מחול, וכשהיא באה לידי ביטוי מובהק היא מצליחה להתחבר מצוין אל הקהל ולהאיר באור צבעוני את המסר האנושי או החברתי  של היוצרים.
 
בשנים שעברו הייתה זו בעיקר רונית זיו שגייסה ליצירותיה קונספט שנראה על פניו "מצחיק" שחשף התבוננות אנושית ורצינית בנושאים ובדמויות שעיצבה. בקרוב נשוב לראותה על הבמה, וזו כבר בשורה שמעלה חיוך של שמחה. בדומה לה גם יוני סוטחי שהצליח להצחיק עד דמעות של כאב אמפטי בסולו  "כדורגל", ורועי אסף שעשה זאת עתה בטריו "הגבעה". 
 
אבל אינני זוכר יצירה באורך מלא, של שעה ויותר, שיוצרה לקח על עצמו כמשימה יצירתית את דרך ההומור, ואף הצליח להתבטא כך במבנה משוכלל ומעובד לפרטיו. כבר מבחינות אלה לבדן ראויה הכוראוגרפית שרונה פלורסהיים למחמאות על העזה ועל יצירתה "המשחק הגדול", שבה היא משתמשת בעולם משחקי ילדות כדי לספר לנו משהו מצחיק על עולם הרקדנים והמחול, וכמובן עלינו – הצופים. 



המשחק הגדול (צילום: עדי עופר)


היא עושה זאת בהשתתפותם ושותפותם היצירתית הפעילה של הרקדנים יוחאי גינתון, קרן בן-אלטבט, תמר נבו ועדי אלזם, וגם אלדר ברוך, המוזיקאי שמופיע אתם מהצד אבל מעורב וחי את המתרחש  בחלל סטודיו ורדה של להקת בת שבע שבו הם מופיעים. מיכל קפלוטו עיצבה את המקום ואת התלבושות המוחלפות במהלך היצירה כמין קרקס של המצאות.
 
התפיסה האמנותית הניצבת מאחור מה שמתרחש, בהשתתפות פעילה שפלורסהיים כופה בחינניות על הקהל, מוכרת כזו שאפיינה את אמני "אסכולת הדברים" (Mono-ha) שעלתה ביפן בשנות ה-60 והעבירה ביקורת על עצם פעולת היצירה של עבודת אמנות. שלא כמקובל, אמני האסכולה ייחסו חשיבות מרכזית ל"מצב" שמפגיש בין ארוע, מקום וקהל ומדגיש את היחסים ביניהם. 
 


המשחק הגדול (צילום: עדי עופר)


בעצם, מה זה כבר משנה
 
"המשחק הגדול" עושה זאת בהתלהבות ייצרית מאוד אך בתכנון מדוקדק של הפרטים שבאמצעותם השעשוע לכאורה מקבל בהדרגה את המהות הפנימית הזורמת בתוך עורקי היצירה שהם הפעם ארבעת הרקדנים. הם עוברים בטבעיות, כמעט בלי שנרגיש, מהילדותיות של משחקיהם לאמירות כוריאוגרפיות המשתמשות היטב בהומור כדי לומר משהו רציני.
 
כל הארבעה מקבלים את רגעי המהות האינדיבידואלית שלהם, אך המהלכים כולם יוצרים תחושה של ערמת קלפים המתערבבת פעם אחר פעם. ולמרות ששמותיהם נזרקים בחלל הסטודיו שוב ושוב בכל זאת, כשנשאלתי מי הרקדנית הזאת ומי הרקדן ההוא, עניתי שזה לא משנה בעצם (כפי שהם גם ישירו בסיום ביחס לכל מיני מצבים קיומיים). פעם היא תמר ופעם היא קרן, או אולי עדי, שהוא בעצם יוחאי.
 
בשלב מסוים, יוחאי – כן, אני בטוח שזה הוא, שנראה כמו הטניסאי אנדי מאריי  – מנסה לשכנע את הקהל במונולוג מרתק שכל מה שראינו עד לאותה נקודה היה בגדר "בחירה חופשית" ומכאן  ואילך מתפתח דואט הנרקד בשרשרת ארבע או חמש פעמים ובכל פעם בהרכב אחר ובחילוף תפקידים. 



המשחק הגדול (צילום: עדי עופר)


לקהל, בין שאר משימותיו, ניתנת הזכות לבחור את הביצוע המועדף, המוליך אל פרק הסיום של היצירה המהנה בכל רגעיה, ואל השבת הסדר הבימתי שהופר בתחילת המופע. אלא שחוק האי-סדר קובע כי את הנעשה אין להשיב, ועל כן השאיפה לחזור אל הסדר נועדה לכישלון, ובאמת מה זה משנה אם נוצר אי סדר חדש, ואם נפרק או נבנה, אם נצחק או נבכה.
 
היצירה מתחילה במשחק בלונים ומסתיימת עם שעשועי בלונים ובין הראשונים לאחרונים מפריחה שרונה פלורסהיים כדור פורח גדול של הומור יצירתי שמבעד להנאה הגדולה שהוא ממטיר על הקהל, ברעיונות קטנים ויפים ובביצועים חיוניים, מפנה את מבטנו אל התהוות יצירתית שבה גם לסדר הדברים יש חוקיות ברורה.