נעה ורטהיים לא חלמה להיות אשת מחול, ובנעוריה כבר היתה רקדנית בדימוס בטרם שבה לבמה.

"אם לחזור לרגע לנעורי בנתניה, הייתי אז נעמדת מול המראה, שמה כיסוי ראש ומתארת את עצמי בתור אמא", היא אומרת.

"לא היה לי מושג מה אעשה בעתיד, אבל היה לי ברור שאעבוד עם אנשים. זה הכיוון שהסתמן לי כמדריכה בבני עקיבא. להדריך. להנהיג. אולי אפילו להיות גננת, עיסוק שנגעתי בו בקטנה כשלמדתי באקדמיה למחול. אבל להיות כוריאוגרפית, מי חלם".

ורטהיים, 47, היא ההוכחה שלפעמים לא צריך לחלום חלומות כדי להגשים אותם. כשלמדה באקדמיה, רקדה בלהקה דאז "תמר". שבועיים לאחר שפגשה שם את עדי שעל, החלה ביניהם אהבה סוחפת, שהוליכה ליצירת המחול "ורטיגו", והשאר היסטוריה.

מאותה יצירה נולדה הלהקה חובקת זרועות עולם, הנושאת אותו שם. לאחר שחגגה באחרונה 20 שנה להיווסדה, תעלה הלהקה בחמישי השבוע, בתיאטרון ירושלים, את המופע החדש שלה, "ורטיגו 20".

"כטיפוס ששובר, שברתי די והותר"

היה רגע מכונן שוורטהיים לא תשכח לעולם. "כשעדי הגיע ל'תמר', הלב נפל למטה, לא רק לי, אלא לכל בנות הלהקה", היא נזכרת. "אחרי שבועיים כבר היינו ברומן סוער. בנסיבות רגילות זה אולי היה נשאר בתחום האהבה, אבל אצל עדי דבר מוליך לדבר, ובתור טיפוס יוזם מטבעו, מתוך ההתלהבות שבמפגש בינינו, הוא אמר, 'בואי נעשה ריקוד!".

ואת הסכמת?

"לגמרי!".

חשבת שזה עשוי להוליך להקמת להקה?

"אולי לעדי זה היה בראש. מאז שעזבתי בכיתה ח' את הסטודיו של אסתר בש, בנתניה, בסך-הכל ראיתי פעם אחת מופע מחול מודרני. אז לחשוב על להקה?".

איזה מופע מחול ראית?

"כשלמדתי באקדמיה הלכתי לראות את להקת בת-שבע ב'קיר' של אוהד נהרין – והייתי בשוק. היה בזה משהו מטלטל לאחת כמוני, שעד אז כמעט לא פגשה במה. ל'ורטיגו' עם עדי התגלגלתי בנאיביות".

מהנאיביות הזאת הגיחה לאוויר העולם אחת מלהקות הצמרת במחול הישראלי, שמייצגת אותו בכל רחבי תבל. "הסגנון של להקת 'ורטיגו' מאובחן במידה רבה בהתייחסות שלי למרכז הגוף ולכוח הכבידה", מעידה ורטהיים, המנהלת האמנותית של הלהקה והכוריאוגרפית העיקרית שלה.

"אני אוהבת ליצור ממקום של מוטיב תנועתי, לא מוויזואליה, לא ממוזיקה. אני נכנסת לסטודיו ויוצרת מהשקט, כשלכל יצירה שיצרתי היה חוק אחר. מכל החוקים האלה נולד עולם, כשבדרך כלל אני נמשכת להפכים. הדברים קורים. הייעוד שלי הוא לא לתכנן אותם מראש, אלא לזרום עם מה שיוצא".

 
"ורטיגו 20", צילום: גדי דגון

אתם להקה עם שליחות ומסר?

"כן ואני לא מתביישת להגיד את זה. אמנם יש כאלה שאומרים שאם זאת אמנות, צריך לבעוט ולשבור. כטיפוס ששובר, שברתי די והותר. אין לי פחד לשבור. הן הייתי דתייה ועזבתי את הדת, גם הועפתי מבתי-ספר. קל לי בשבירות. אבל החוכמה היא לא רק לשבור. צריך גם לדעת לתת, לא רק לעלות על הבמה עם הדבר שלך ולהיות עם זה אגו-מניאק. ככל שאמן עשוי להיות עם האמנות שלו אגוצנטרי ונרקסיסט, חשוב שיישאר בתוך זה בן-אדם ויעניק ככל האפשר לסביבה".

"השורש של הנביעה שלי קשור ליהדות"

"אותי לא מדליק רק להיות לאור הזרקורים, נגמר, הולכים הביתה וחוטפים את הג'ננה איך מרימים את ההפקה הבאה", אומרת ורטהיים. "אפשר בעזרת האמנות לשנות את צורת החיים. זה נכון שאני לא נאיבית שמשלה את עצמה שהיא הולכת לשנות את העולם, מה שחשבתי כשהייתי צעירה. אבל אנחנו טיפה בים. וטיפה וטיפה בסוף מייצרות אוקיאנוס שלם תוך כדי חיבור לטבע. חשובים לי היקום, החברה, האנוש – וכיצד להיטיב איתם. אני עושה זאת באמצעות תנועה, כשאני מחברת אנשים לגוף ולנפש שלהם".

בין שלל הפרסים שקיבלתם היה גם פרס היצירה הציונית. מה למחול ולציונות?

"בוא נעשה את זה פוליטיקלי-קורקט כדי שלא אסתבך עם עצמי. היו אלי פניות מצד שמאלנים עם דרישה לא להיענות לפרס הזה. ומדוע לא להיענות? אם היו מציעים להם כסף, הם לא היו לוקחים? אני אמנית שצריכה כסף בשביל האמנות שלה וכדי לקדם את מה שאני עושה באהבה מתוך אמונה בטירוף בעשייה הזאת – וכל כסף למטרה הזאת יבורך".

יש לך קווים אדומים בהקשר זה?

"כמובן, כשחברה של סיגריות הציעה לתרום לנו, דחיתי את ההצעה על הסף. גם אם מדובר בכסף טוב, לא ניתן יד למה שפוגע בסביבה הירוקה. אגב, כשהזכרת ציונות, אני לא מערבת את המלה הזאת עם פוליטיקה. אני יוצרת ישראלית שהרבה זמן התעקשה להעסיק רקדנים ישראלים בלבד. רק עכשיו, במופע החדש, אני משתפת לראשונה שלושה רקדנים זרים – דובידס לאטקאוסקס מליטא, מריה סלבק מסלובניה ודורי אָבֶּן מהולנד. את המחול שלי אני יוצרת באינטואיציה מעצם היותי כאן, חיה ונושמת במדינה הזאת".

עד כמה יש לעברך הדתי השלכה על ורטיגו?

"נראה לי שמה שאני עושה באמנות נובע מאיפה שגדלתי, כאשר היה מקום לשיח מתמיד, בבית ובחברה, על מי אתה, מה אתה ולשם מה באת לעולם. מבחינה אמנותית השורש של הנביעה שלי קשור מאוד ליהדות".

יריית הפתיחה שלכם ב-1992 היתה בכוריאוגרפיה בלעדית שלך, כפי שמקובל בהרבה להקות בעולם המבצעות את היצירות של מנהיגיהן. אחר כך שובצו ברפרטואר גם יצירות של כוריאוגרפים אחרים.

"אני בדעה שלרקדנים בלהקה מגיעה קצת השראה מבחוץ. פרט לכך, להקת מחול בישראל, אם היא רוצה לשרוד ולקבל תמיכה, נדרשת לייצר מופע בשנה. זאת דרישה נוראית, שיוצרים מתקשים לעמוד בה. אתה יודע מה, חוצפה לדרוש דבר כזה. לעומת מורים שנהנים משנת שבתון, יוצרת במעמד שלי, לאחר 20 שנה של יצירה מטורפת, פלוס יוזמות חברתיות עצומות, אני אמורה להמציא מדי שנה את העסק מחדש. זה כאילו להרוג אותך באיזשהו מקום. ומה עם מילוי המצברים שאמן מחויב בו?

"אז מצאתי דרך שאיפשרה לי להתאוורר מלחץ היצירה הזה, עם כל עייפות החומר בד בבד עם לידת ילדי. חוץ מזה, הבאת כוריאוגרפים מבחוץ היא אתגר מסקרן בפני עצמו. לפעמים זה הצליח לי ולפעמים זה פירק לי. הרי רקדנים באו לוורטיגו כדי לעבוד איתי ולנהל איתי שיח מסוים, ופתאום בא כוריאוגרף קשוח מאירופה וגרם לכך שבעונה אחריו נעלמו לי רוב הרקדנים".

מי ה"עבריין"?

"לא אסגיר את השם, אבל אספר שפעם בא אלינו מאירופה יוצר כאילו הכי איני, וחשבתי שהרקדנים יוכלו ללמוד ממנו משהו. אבל זה היה כל-כך אחרת. אני לא מסוגלת להיות קשוחה בעבודה עם הרקדנים, כשיש להם תחושת שותפות איתי. באווירה השיח בינינו מותר להם להגיד הכל, כיאה לדמוקרטיה אמיתית. אותו יוצר הגיע ממקום שרקדנים לא יכולים לצייץ מולו וכשהוא נותן הנחיה, כולם נעמדים לדום. הוא הפגין כל הזמן תחושה של אי-שביעות רצון, עד כדי כך שהרקדנים איבדו את הביטחון. זה עירער את הקבוצה, אל תשאל.

"ורטיגו 20", צילום: גדי דגון

"כשראיתי את המופע שלהם, זלגו לי דמעות"

"אבל היתה דוגמה הפוכה, עם אדם בנג'מין, כוריאוגרף שהבאתי ב-2001 מאנגליה כדי ליצור כאן את 'כוח האיזון', וזה היה נפלא. נפגשנו קודם לכן, כשדי בראשית הלהקה קיבלתי מהבריטיש קאנסל פרס מדהים – להיות חודש בלונדון כאורחת להקות מחול שם. בין השאר הפנו אותי לראות עבודה של בנג'מין, שישר קלטתי שהוא יהודי, למרות שבכלל לא היה לו קשר לארץ. הוא הקים את קאנדוקו, להקה ראשונה שבה שולבו נכים ולא נכים עם רקדנית בכיסא גלגלים כתוצאה מתאונת ריקוד.

"כשראיתי את המופע שלהם, זלגו לי דמעות. עדי ואני התרגשנו נורא. ניגשנו אליו מאחורי הקלעים בתום המופע והצגנו את עצמנו. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו עם כל הלהקה. זה היה ערב נפלא, שנחקק לי בזיכרון. כעבור חמש שנים, כשלוורטיגו היה סיור קטן ביפן, הבחנו בפרסום שאותו בנג'מין העביר שם סדנאות מחול לנכים. אמרנו לו, 'יאללה, תבוא לארץ!', והוא בא הנה והעביר סדנאות לנכים עם מוגבלויות קשות. בעקבות זאת הוא יצר כאן את 'כוח האיזון', יצירה שממנה התפתח אצלנו אגף של הלהקה ובו רקדנים עם מוגבלויות, בניהולם של חי כהן, במאי במקצועו ושל אחותי, טלי".

טלי, אגב, היא היחידה מבין האחיות ורטהיים שדבקה באורח חיים דתי. היא מתגוררת בגוש עציון על אף שהיא מעורבת עם נעה ואחיותיהן רינה ומרב בהקמת כפר האמנות האקולוגי בתוך מתחם קיבוץ נתיב הל"ה. ורטהיים מדגישה ש"אנחנו לא קהילה", אבל בחגים החבורה מתקבצת יחד, דתיים וחילונים, כשעליהם מנצח ברוך ברנר, הרב והאמן הייחודי.

המופע החדש, "ורטיגו 20", הופק בהזמנתו של לוקה די-פוסקו, מנהל פסטיבל התיאטרון בנאפולי. "אני מאוד נרגשת כשעולה השם שלו", אומרת ורטהיים. "בשנה שעברה היינו בנאפולי, שם מתקיים מדי שנה פסטיבל חשוב. כמנהל שלו, הוא בא לראות את 'נול'. זה אולי סביר. אבל כשהוא בא לשתי ההופעות הבאות שלנו, חשבתי, מה קורה לו. הרי מחוסר זמן מנהלי פסטיבלים כמעט לא באים לראות מופעים. מציצים, יוצאים. אחר-כך הסתבר שהוא התאהב לא רק ב'נול', אלא גם במוזיקה של רן בגנו, ובהמשך הוא ביקש ממנו להלחין מוזיקה ל'אנטיגונה', יצירה שהוא העלה שם.

"אחר כך הבנתי שהוא במאי גדול הרבה שנים ומשהו תפס אותו אצלנו. הסיפור לא נגמר עם 'נול'. די-פוסקו תפס אותי ואמר, 'אני רוצה שתעשי אצלי בכורה עולמית'. מכאן זה התגלגל ל'ורטיגו 20'. עכשיו בוודאי תשאל אם בכורה עולמית שם, מה פתאום סיבוב ההופעות המקדים בארץ".

באופן לא מפתיע אני אכן שואל זאת.

"על הבכורה הישראלית היו בינינו דיונים לא מעטים. בסופו של יום סיכמנו שכף רגלנו לא תדרוך בחו"ל עם המופע לפני שנהיה אצלו. אבל בארץ, ככל שתהיה בכורה מקומית, זה יהיה במסגרת מופעי הרצה. שיכנעתי אותו שהרבה יותר כדאי שנגיע לנאפולי עם מופע משופשף מאשר להעלות את זה שם בפעם הראשונה. אמנם יש משהו מרגש בראשוניות, אבל גם משהו פחות בשל. הוא תפס את העניין והחלטנו שמנאפולי תצא בכורת 'ורטיגו 20' לעולם".

"ורטיגו 20", צילום: גדי דגון
 
"אני לא מאלה שאצלם זה קונספטואלי"

בפרסום שלכם נכתב שביצירה הזאת את כמו מפענחת את סוד הזמן, פורמת את התפרים שבין הפרטי לציבורי, נעה מן הריאליסטי לסוריאליסטי, גם מהאינטימי אל הריאלי ומהמטפיזי אל הקונקרטי. סליחה, מה זה?

"מלים כדורבנות, נכון? (פורצת בצחוק) אבל אולי תופתע לשמוע שהניסוח הזה לא בא ממני. אני מביאה לסטודיו אנשים שהם מאסטרים במלים כדי שיראו מה אנחנו רוקדים ויכתבו. זה בגלל שבהתחלה אני לא יודעת לדבר על היצירות שלי. רק אחרי שהן רצות הרבה זמן, אני יכולה להתחיל להבין מה קרה לי, ואז אני אומרת, 'ואללה, נראה לי אחלה ונכון מה שהם כתבו (שוב צוחקת). מה לעשות, אני לא מאלה שאצלם זה קונספטואלי, עושים ריסרץ' ויודעים להצביע על השפעות והשראות.

"ככה אני, לוקח לי המון זמן ליצור מופע. כאן אני נעזרת באחותי, רינה, שבמשך הרבה שנים היא הדרמטורגית שלי. בכך היא עושה מה שעדי (בעלה, עדי שעל) עשה בתחילת הדרך, עד שהחליט להתרכז במנכ"לות. מרוב שלא פשוט לנהל את ה...מפלצת הזאת שגדלה על עצמה, אין לו כבר זמן לשבת איתי בסטודיו. רינה היא האדם שלא מפסיק לשאול אותי מה המהות של כל דבר, מי, מה. בעצם, היא זו שגורמת לדבר המופשט הזה לקבל צורה".

הזכרת את רן בגנו, ואני מבין שהוא חלק מצוות קבוע שמלווה אותך בוורטיגו.

"אם מציינים 20, היה לי חשוב להמשיך לעבוד עם הצוות שאיתו אני עובדת כל כך הרבה שנים. רן מלווה אותנו 17 שנה. הוא היה מעבד מוזיקלי מבריק כשיאיר ורדי המליץ עליו כמלחין המוזיקה ליצירות שלנו. מאז שהוא התחיל איתנו, רן התפתח בתחום ואני צריכה לרוץ אחריו ולשאול, 'רנצ'וק, מה קורה?', אבל הוא שומר לי אמונים ואומר שוורטיגו זה המקום בשבילו ליצור. וזה לא פשוט לכתוב מוזיקה לכמעט שעה של מחול. זה המון.

"רקפת לוי מכינה לי שנים את התלבושות, כשלאט-לאט היא התחילה ליצור גם את התפאורה. ב'מאנא' היא יצרה את אחת ההברקות הגדולות של חלל ובגד. מעצב התאורה, דני פישוף, הוא חלק מהקהילה שיצרנו בכפר. אני עובדת איתו גם כאמן יוצר ומקצוען סופר".

לראשונה את מעלה על הבמה תריסר רקדנים, לא שמונה כרגיל. זה לא פוגם באינטימיות?
"עלית על משהו מעניין. הרקדנים שלי היו בהתחלה במשבר בגלל זה, בעצם גם אני. אני יוצרת אישית, אבל מרגישה מחויבת מול הרקדנים שאני עובדת איתם. ופתאום תריסר, שזה שבט, כמו תריסר הילדים שיש לאחיות ורטהיים. זה לא סתם. אני מאמינה במספרים ומודה שלאחר ההחלטה להגדיל את מספר הרקדנים, מצאתי את עצמי קצת מבולבלת, כי פתאום לא יכולתי לתת לרקדנים הקבועים שלי אותו ביטוי.

"אם ברגע הראשון זה היה טראומטי, כשהתחלנו להתרגל, גילינו את הכיפיות שבפנים חדשות, שמפרות את הלהקה, מה גם שיש קסם בנימוס שמביאים החו"לניקים. קיבלנו הרגשה של להקה גדולה, כשחזרו אלינו כמה מהרקדנים הוותיקים של ורטיגו לצורך חידוש מופע 'לידת הפניקס'".

"אני כבר לא מסוגלת לרוץ ולהתגלגל כמותם"

אתם משתפים פעולה עם השכנים שלכם, יקב עמק האלה, שמשווקים ארבעה סוגי יינות עם תמונות ממופעי ורטיגו. זה לא טריק שיווקי שעלול להעצים את המסחריות על חשבון האמנות?

"אנחנו לא יודעים לעשות טריקים שיווקיים. כשיצאנו לפני למעלה מעשור עם 'כוח האיזון', כאמור בשיתוף רקדנים עם מוגבלויות, היו מבקרים – אנשים שאני בדרך כלל לא מתחשבת בדבריהם – ששאלו מה הגימיק הזה. זה היה פוגעני כשירדו עלינו בגלל שכביכול עשינו שימוש באותם רקדנים, בעוד שאנחנו ראינו בכך תרומה לחברה. איך אמר בזמנו אדם בנג'מין? גימיק יכול להיות לרגע, אבל אם אנחנו עד היום עם אותם חבר'ה, זה אומר הכל".

והיינות?

"זה חלק מהטבע באזור שלנו. כמו שאנחנו מגדלים עשבי מרפא מסביב ל'לול' שלנו, כך אנחנו מחלקים לעובדים אצלנו אותם יינות כמתנה, עם כוונה לגדל בעצמנו גפנים. אם אותם יינות מגיעים גם לקהל הרחב, זה רק יכול לתרום לפרסום של הלהקה".

לבסוף, כמי שמתרכזת בניהול האמנותי וביצירה, האם לא חסר לך הריקוד עצמו מאז שתלית את נעלי הריקוד שלך אי-אז בעשור הקודם?

"פרשתי מהריקוד עצמו מאז שהתחיל הסיפור עם שלושת הבנים שלי. אני מזיזה את עצמי בסטודיו תוך כדי העבודה עם הרקדנים, אבל אני כבר לא מסוגלת לרוץ ולהתגלגל כמותם. אי-אפשר לעשות הכל יחד".

די-פוסקו השווה אותך לכוריאוגרפית פינה באוש ולבמאי פיטר ברוק, לא פחות. מה זה עושה לך?

"אמנם אני מודה לו על ההשוואה הזאת עם גדולי הדור, אבל דברים כאלה לא עושים לי כלום. לכל היותר זה גורם לי להתבדח עם עצמי".

העבודה "ורטיגו 20" תעלה ב-17 בינואר וב-23 בינואר ב-20:30 בתיאטרון ירושלים ובחודשים ינואר עד אפריל תעלה בכל רחבי הארץ בהיכל התרבות קריית גת, מרכז סוזן דלל בתל אביבי, מרכז רפפורט בחיפה, היכל אמנויות הבמה הרצליה, מרכז הבמה גני תקווה, היכל התרבות מודיעין, היכל התרבות כרמיאל, היכל התרבות חוף הכרמל ועוד.