ארכי-טיפוס של שאהיד
 
יש יותר מהעזה אחת בהחלטה של יבגני אריה להעלות דווקא את "אנטיגונה" של ז'אן אנואי, המחזאי הצרפתי שכתב ב-1942 את גרסתו למחזה של סופוקלס שנכתב 2,400 שנים לפני כן, באמצע המאה החמישית לפני הספירה. אך כמו במקרים האופייניים להצגותיו הטובות של אריה – ההעזה משתלמת.
 
ואף יותר מכך, אריה שלף קלפים בימתיים חזקים בהחלטתו כי בהצגה החדשה בתאטרון גשר יככבו שמואל וילוז'ני המנוסה, באדיבות התאטרון הקאמרי, והשחקנית הצעירה רות רסיוק, בוגרת טרייה למדי של הסטודיו של יורם לוינשטיין שכבר זהרה כיונה בעיבוד הבימתי של הרומן "יונה ונער" מאת מאיר שלו. וגם בכך – ההעזה של אריה משתלמת, ובגדול.
 
העזה אחרת של אריה היא לנטרל את האקטואליות לשעתה של הגרסה הטעונה מאוד של אנואי, שנכתבה בימיה הקשים של צרפת הכבושה על ידי הנאצים, והתחבטה בין המשטר של ווישי לבין הרזיסטאנס. הוא משיג זאת בעזרת התרגום המצוין של רועי חן והדרמטורגיה המשוחררת מכבלים של קטיה ששונסקי.
 
את אנואי עניין לא המיתוס אלא מה שצפוי להיות בצרפת אחרי שהמלחמה תסתיים, כאשר יהיה צריך ללקט את השרידים, לאחות את השברים ולאחד את צרפת מחדש. במצב כזה, אליבא דאנואי, יש לכבד את השלטון הפועל למען המטרות האלה, ואין מקום למשובות נעורים המערערות על החוק והסדר מטעמם של אידיאלים מופשטים כמו צדק.
 
עלילת המחזות של סופוקלס ושל אנואי מספרת על סוף מלחמת האחים אתאוקלס ופולינקס, הבנים שאדיפוס הוריש להם את השלטון בתֶבַּיי. שניהם נהרגו זה מכידונו של זה, וקראון, דודם, הוכתר למלך. הוא החליט כי אתאוקלס יזכה לקבורה מלכותית, ואילו גופת פולינקס תושלך כטרף לעופות השמים, ונאסר להספידו או לקבור אותו.
 
אחותם הגדולה איסמנה מקבלת את הדין, אך אנטיגונה הצעירה, המאורסת להיימון, בנו של קראון, מחליטה להפר את הצו. היא נתפסת בשעה שהיא מנסה לקבור את אחיה, קראון מנסה לשכנע אותה להיכנע לחוק, המחייב גם אותו, אך היא מתעקשת כי תשוב לסורה, ותיתן את הדין שהוא על פי הצו דינה מוות בסקילה.
 
הנחת הבסיס של אנואי הייתה כי הצופים מכירים את נבכי העלילה המיתולוגית וכי הקהל יודע שקראון הוא עריץ מתוחכם ואנטיגונה היא סמל של מרי מוסרי. אך שלא כמקובל, קראון שלו הוא זקן ושמן, דוד טוב, שבכלל לא רוצה להיות שליט ואנטיגונה איננה טורחת להסביר בהיגיון את עצמה, את הקפריזה שלה, ואת נכונותה למות עבורה.
 
המחזה של אנואי מעלה ספקות ביחס לתכליתו של צעד כזה, בהיותו חסר פשר, הן למי שעושה אותו והן למי שחוזה בו. אנטיגונה שלו מתקבלת כארכי-טיפוס של שאהיד מתאבד עמוס כל טוב של רעיונות וטקסטים מפוצצים אך נעדרי הסבר והיגיון. וכאן, מתברר, ההעזה לא מניבה את התוצאה המבוקשת. 

"אנטי", צילום: דניאל קמינסקי
  
ארגז החול של מהלכי ההתאבדות
 
כאמור, בהצגה המרתקת-מרגשת שיצר אריה המעלות והחסרונות של האקטואליה הצרפתית של המחזה נמוגים בתוך תפיסה בימתית המדגישה את המגוחך בדרמה, כשהוא מעמיד אותה בצירוף יפה של העתיק ושל בן זמננו. ההצגה מבליטה את הממד הרגשי-אנושי של כל הדמויות, מהחייל הפשוט ועד קראון. לא בהכרח אוניברסלי, אבל בהחלט נוגע ללב.
 
כרגיל מרכיב חיוני לתפיסתו הבימתית של אריה היא התפאורה, ומיכאל קרמנקו עיצב הפעם במה יפהפייה וחכמה, שהקיר האחורי שלה מרוקע נחושת, והוא נסגר או נפתח בהתאם למיקומי העלילה – ותשכחו מאחדות המקום האריסטוטלית. ברגע מסוים הקיר הופך לשדרת עמודים נוסח האקרופוליס, באחר הוא נעלם כמעט כליל.
 
בקדמת הבמה תעלת מים, כנהר או כים, ובינה לבין הקיר משטח חול. זהו המקום שבו מבקשת אנטיגונה לקבור את אחיה פולינקס. ואם תרצו זהו ארגז החול שבו היא משחקת את מהלכי ההתאבדות שלה תחת פנסי התאורה של איגור קפוסטין האורח מאסטוניה.
 
את ההצגה פותחת "מקהלה", שהיא ישראל (סשה) דמידוב – וירטואוז בכל אברי גופו וגוני קולו ומשחקו – יחד עם תזמורת קטנה שבה אורי יניב הוא נגן כלי ההקשה, יאיר סלוצקי הטרומבוניסט ואיליה מיחקיך בגיטרה חשמלית. הם מנגנים את המוזיקה הנהדרת של אבי בנימין שעושה שימוש במוזיקה יוונית עממית, וגם של טום וייטס ועוד.
 
התפקיד של המקהלה בגרסה הזאת מצומצם ומייצג את המבט האירוני של גרסת אריה ושותפיו על המיתוס של אדיפוס ואנטיגונה גם יחד. מבחינת ההצגה כחוויה בימתית – המקהלה הזאת היא הברקה, עם מגע קרקסי, גם אם מבחינת העלילה אפשר היה לוותר עליה ועל טפטופי טקסטים רעיוניים לכאורה שדמידוב משמיע.
 
במתחם ההומור בולט היטב שיר שנער בתפקיד השומר שמסגיר את אנטיגונה, יחד עם עמיתיו מיכאל ריבקין ואלכסנדר טורופובסקי. התלבושות "היווניות" שלהם וה"קרקסיות" של המקהלה, הן אותו מגע קסם שמדגיש את המכלול בן זמננו המסוגנן של כל שאר התלבושות שמיכאל קרמנקו עיצב ביד אמן.

"אנטי", צילום: דניאל קמינסקי
 
במרכז ההצגה כמובן, וכפי שפתחתי, ניצבים שמואל וילוז'ני כקראון ורות רסיוק כאנטיגונה, ושניהם מעניקים להצגה הזאת את העומק הטרגי האמיתי שלה, כאשר בתמונת העימות הישיר ביניהם ההצגה מתעלה לשיאיה המרתקים.
 
רות רסיוק יפה וכמעט נערית בתסרוקתה הקצוצה, מצליחה לבנות דמות אמינה של עיקשות ילדותית וטירוף נטול היגיון. היא נפלאה וסקסית בעיצוב אהבתה להיימון, היא כאובה ונואשת כנגד אחותה, ומתכתית מאוד בנחישותה ההתאבדותית. רסיוק מגלמת להפליא את המעבר מהתמימות הילדותית אל האין-מוצא חסר הפשרות.
 
שמואל וילוז'ני – שלמרבה השמחה איננו זקן ושמן כפי שאנואי רצה – מביא לתפקיד קראון רעננות של משחק שופע חוכמה. הוא ישיר ואמין  במצוקתו, כמי שנגזר עליו לשלוט, לחוקק, להישמע לחוקיו, גם אם היה מעדיף לצאת לבלות עם הפמליה שלו בטברנה סמוכה. וילוז'ני כמובן יודע לבטא במדויק את סוד ההומור העצמי של קראון, אך בעיקר ובמיוחד הוא נפלא כדוד מסור באמת המייחל לאושרם של אנטיגונה והיימון.    
 
לצדם במתחם הדרמטי טובים מאוד הנרי דוד בתפקיד היימון, המאוהב והחושק באנטיגונה עד מוות, וקארין סרויה כאיסמנה, האחות הבוחרת לללכת בתלם ולחיות.

ליליאן רות מצוינת בתפקיד האומנת הדעתנית, שברגע האמת איננה מהססת לירוק בפניו של קראון. בר שדה יעילה כמזכירתו. גור קורן, ויטלי פוקס, דוד זיסלסון ואדוארדו מואורה הם פמלייתו של קראון. פיליפ דולב, עדןגרינברג, אבישי בוקיש ויובל קרוצ'נצקי מופיעים כילדים, המייצגים את ימי התום בצל עננות הגורל.
 
בסיכומם של תשעים הדקות שלה "אנטי" של יבגני אריה היא בהחלט "בעד" משובח.