לתפארת המלחמה והעם
 
אוריפידס היה הצעיר בשלישיית המחזאים הגדולים של הטרגדיות היווניות המיתולוגיות, והמחזה "איפיגניה באוליס" הוא האחרון שכתב (על פי מחקרים בני זמננו, ולפחות מבין 19 המחזות שלו ששרדו בצורה זו או אחרת.)
 
אחד הנושאים ששאב מהמיתולגיה היוונית, כמו איסכילוס וסופוקלס לפניו, היה מלחמת טרויה אך לא במישרין אלא מבעד לאירועים שנלוו אליה, כמקור וכתוצאה. בראש האירועים האלה אפשר להציב את קבוצות המחזות שעסקו באורסטיאה, המעלה את סיפור משפחת אגממנון, מצביא הצבא  המאוחד של ערי יוון שיצא למלחמת הנקמה על חטיפת הלנה בידי פריס, נסיך טרויה.
 
כל אחד משלושת המחזאים עסק בדרכו שלו בסיפורם של אגממנון, שנאלץ להקריב את בתו הבכירה איפיגניה, ושילם על כך בשובו כמנצח מהמלחמה ברציחתו שלו בידי אשתו קליטמנסטרה ומאהבה אייגיסטוס, שמצדם שילמו על כך ברציחתם בידי אלקטרה ואורסטס, ילדיהם האחרים של אגממנון וקליטמנסטרה.
 
המחזה של אוריפידס מספר על פרשת הקרבתה של איפיגניה, וגם אם ניצני הטרגדיה המשפחתית נראים בו בבירור, היא אינה הנושא המרכזי שלו אלא המלחמה, וליתר דיוק הטירוף הלאומני והאידיאולוגי שאוחז באדם ובעם על סף מלחמה, ובמקרה זה - מלחמת טרויה, הפורצת בשל הטעם הזוטר של כבוד בעל נבגד.
 
המחזה המיוחד הזה, הוצג כאן פעמיים בעבר, בתאטרון חיפה ב-1989 ובאנסמבל הרצליה ב-2009, ובו אוריפידס מיטיב לתאר את הפער המטורף בין הסיבה לתוצאה, באמצעות סיפור הקרבתה של איפיגניה. הקרבן הזה נדרש כדי לפייס את אלת הציד ארטמיס, שככל הנראה נפגעה מכך שאגממנון התגאה כי הוא צייד טוב ממנה, ועל כן שיתקה את הרוחות ובכך מנעה מאלף הספינות היווניות להמשיך את דרכן מאַוּליס לטרויה.
 
את מסכת הטירוף מתאר אוריפידס בשלבים: תחילה באמצעות החרטה של אגממנון על שנענה לתביעה ובתרמית הזמין את בתו להגיע לאוליס כדי להשיאה לאכילס, שכלל אינו יודע על התכנית הזאת. שיאו של הפרק הזה הוא בעימות החזיתי הנוקב בינו לבין אחיו מנלאוס, שתחילה תוקף את כוונתו של אגממנון להפר את צו האלה, ואחר כך מתרצה לנימוקי אחיו ותומך בחרטה שלו.
 
אחר כך, בפרק המרכזי של המחזה, מתקיים העימות הדרמטי עם קליטמנסטרה, שמגיעה מאושרת עם בתם, ומגלה לתדהמתה את התרמית ואת הכוונה להקריב את איפיגניה  כדי שמנלאוס יחזיר אליו את הלנה. בתוך כך גם אכילס הנסער בגלל ניצול שמו לתרמית  מחליט להציל את איפיגניה. 
 


איפיגניה (צילום: אייל לנדסמן)



אלא שאז בפרק השיא המפתיע, ולאחר שכבר ביכתה את עלומיה וביקשה רחמים, נדבקת איפיגניה בחיידק הטירוף ומשכנעת את אביה ואמה כי קרבנה רצוי לתפארת המלחמה והעם, והיא הולכת אל המזבח.
 
האפילוג למחזה – שיש הגורסים כי נוסף בשלב מאוחר יותר - הוא הסוף המפתיע, כמיטב המסורת של המיתולוגיה היוונית (וגם היהודית, אם כי בנסיבות אחרות), שבו איילה נטבחת במקום הנערה, וזו נחטפת ידי האלה ארטמיס (אירוע שהוא גם נקודת המוצא למחזה המוקדם יותר של אוריפידס "איפיגניה בטאורוס".)
 
אקטואליה מודגשת
 
כאשר בוחנים מקרוב את המחזה מגלים מהר מאוד את העובדה שהוא מתאר תופעות החוזרות על עצמן לאורך ההיסטוריה. פוליטיקה, תככים, הדלפות, נאמנויות כפולות, בריתות של נוחות, אינטרסים אישיים ותקשורת העוקבת מקרוב, ואפילו מתערבת במתרחש.
 
ובעיקר - הוא מתאר את מפלצות הלאומנות, היציאה למלחמות על נתח כזה או אחר,  וההקרבה העצמית למען מלך, עם וארץ.  המדקדקים יימצאו גם סימוכין לנושא של פער מעמדות חברתי, וביטוי לנחיתות ה"ביתית" של הנשים ביחס למעמדם השליט של הגברים.
 
זו גדולתו וזה כוחו של המחזה ועמם חייב במאי להתמודד. דור דור וגישותיו. בהצגה הזאת הבמאי הוא גדי רול, הנחשד כאליטיסט מגביה עוף למרות הצלחות מרשימות של הקריירה הבינלאומית שלו, ולמרות כמה הצגות מופת מרתקות שביים כאן, כולל בתאטרון באר שבע ובתאטרון חיפה שהיה גם מנהלם האמנותי.
 
רול לא נבהל מגודל המשימה. להפך. הוא הביט בה ישר בעיניים, הבין שהמחזה, גם בלי שיפוצים מקומיים, מתרחש כאן ועכשיו. עם זאת הוא היה מועיל להצגה, ולקהל, אם היה מנפה מהטקסט אזכורים חוזרים ונשנים של אלים ואירועים מיתולוגיים יווניים שאינם מדברים אלינו, למרות התרגום החדש, הבהיר וסוער של אהרון שבתאי שהותאם לצרכי ההצגה שלו.
 
לעומת הגודש הטקסטואלי, המוגש לעתים בסאון רב, הבימוי של רול מדגיש במיומנות מדויקת את האקטואליה של המחזה באמצעות שני מרכיבי המסגרת של ההצגה – העיצוב הבימתי והעיצוב המוזיקלי.
 
העלילה, על פי הכלל האריסטוטלי של אחדות זמן ומקום, מתרחשת באולפן טלוויזיה. דינה קונסון עיצבה את האולפן הזה שקירותיו גבוהים לבנים כמו הרצפה הבוהקת, עמוסת מצלמות, מקרופונים, צגים ופנסים ניצבים או תלויים מעל.
 
מעת לעת יזיזו השחקנים כסאות, שולחן ועידה גדול, ומעצבת התאורה פליס רוס תפעיל את הפנסים כמו איש התאורה המקצועי ביותר באולפנים. עת להתמקד בפרט או בפינה, עת להדליק אור עבודה, ועת לתאורה מעוצבת להקלטת ראיון או מפגש פסגה.
 
בעזרת התאורה, בין השאר, יצר רול את אחת התמונות המסעירות של ההצגה כאשר ברגע האחרון כמעט, כשהפור כבר נפל, כל המשתתפים יוצאים במסיבת מחול עליזה כאילו התקיימה אותה חתונת-תרמית של איפיגניה ואכילס.
 
זו גם אחת מנקודות המפגש בין העיצוב החזותי לעיצוב הסאונד של ההצגה המורכב בעיקר מהמוזיקה המיוחדת שיצר אלדד לידור עבור ההצגה הזאת: פרטיטורה אופראית עשירה שיש בה אריות של ראש המקהלה, קטעי אנסמבל ואפקטים של סאונד אופייניים לו שמשחקים "תפקיד" ומתערבים בעלילה.  את אלה הגביר גם גם המנהל המוזיקלי של ההצגה אלעד אדר, בקלידים ובעיבודים נוספים.