אישיות מיוחדת
 
רונית זיו היא מהבולטות והמיוחדות בתמונת המחול הישראלי מאז הבכורה שזיכתה אותה בפרס הראשון בתחרות גוונים למחול 1999. פרסים נוספים והופעות בחו"ל, יצירות שנוצרו ללהקות מחול מרכזיות בארץ, בהולנד, פורטוגל וצרפת הקנו לה מעמד מוביל עד כי לפני שלוש שנים נבחרה להיות אחת המנהלות האמנותיות של "הרמת מסך", ויצאה להפסקת-יצירה.
 
אמש, באמפי האינטימי של תמונע, היא שבה לבמה והזכירה לקהל כמה וכמה מאפיינים שמזהים את יצירתה בכללם, ואת אישיותה המיוחדת כככוראוגרפית ורקדנית. היצירה הפותחת "רוז לא מחכה" היא זו שזיכתה אותה בפרס "גוונים במחול", כשהיא עצמה רקדה אותו אז עם אודליה קופרברג, ובהמשך עם נועה רוזנטל.
 
שתיהן כיבדו בנוכחותן את חידוש היצירה והפעם עם צמד רקדניות צעירות – נופר פוני ושירה בן אוריאל, מהמסלול להכשרת רקדנים – ביכורי העתים, בתלבושות המקוריות של דליה לידר, התאורה של ג'קי שמש והעריכה מוזיקלית של רועי בדרשי שגם הפיק את המרתון הקצר הזה.
 
זו יצירה שאינה קלה לביצוע. יש לה מבנה מדויק מאוד, והיא תובעת מהרקדניות תיאום מוחלט, מבע אישי והתייחסות למתרחש ביניהן. היא מתארת מצב של הסתגרות ובדידות המודגש מיד בתחילת הדואט, המתבצע בחלקו הראשון בעזרת שני שרפרפי עץ ושורה של עציצי חרס שמקצתם ייזרקו ויישברו בהמשך.
 
בחלק השני נוצר דיאלוג אינטימי, עם הבזקים של אינדיבידואליות, המוליך בחזרה אל נקודת ההתחלה. שתי הרקדניות הצעירות היטיבו לשמר את המבנה, את המבע ואת המתח המיוחדים ליצירה.
 
הומור מבריק
 
מיד אחר כך הזכירה לנו זיו את אחד המאפיינים הבולטים של יצירותיה – ההומור, שלעתים הוא שחור ובדרך כלל הוא מבריק ומענג. היצירה "מטקות" מתארת שתי נשים על חוף הים במשחק וירטואוזי המתפתח ליריבות מרה על מגבת אחת. גפן ליברמן וסופי קרנץ היו מרתקות במשחק הכוראוגרפי-אתלטי, לצלילי מוזיקה מקורית טובה של רן בגנו, שגם הוסיף קולאז' מוזיקלי קלאסי בייעוץ של ברכה קול.

 
היצירה הרביעית, ואחת משתי היצירות שהועלו בבכורה, הייתה "קסנדרה",  ואף היא דואט בביצוען המושלם של גפן ליברמן וסופי קרנץ, לצלילי פרק מקונצ'רטו לפסנתר של ברהמס. זו יצירה דרמטית השואבת את השראתה מהמשפט "את שחזית מותך, אני חומל עליך" מתוך המחזה "אגממנון" של אייסכילוס.
 
כשתי היצירות הקודמות גם כאן בולט המבנה המדויק, אך הפעם, ובהתאמה מוחלטת  להשראה ולמוזיקה, מחזירה אותנו היצירה של זיו אל המחוזות הנשכחים כמעט של התנועה הקלאסית-מודרנית של הכוראוגרפים באלאנשין וואן מאנן. תנועה סוחפת, נמתחת, מהוקצעת בכל תגיה.
 
זה היה סיום מושלם לערב, אך מבלי להמעיט בערכה או בערך שתי היצירות הראשונות, את ההצגה גנבה להן היצירה השלישית במרתון הזה ואף היא בביצוע בכורה - "צרפתית למתחילים",סולושל רונית זיו עצמה, בשמלה אדומה, בנעלי העקב ובקבוק היין שמזגה ממנו לנציג המאושר של הקהל שישב באמצע השורה הראשונה. 



קסנדרה (צילום: רועי ברדשי)



המשובה הטיפוסית של זיו חגגה בגדול ביצירה המקסימה, כשאת פסקול המוזיקה שכלל את אדית פיאף וגם ברהמס היא העשירה בפטפטת שלה בצרפתית שוטפת. אינני מהמתמכרים ליצירות מפוטפטות, אך בתנועתה הזורמת ובכושר ההבעה שלה, זיו שכנעה אותי שזו מוזיקה לכל דבר.
 
את התאורה המצוינת לשלוש היצירות - "מטקות", "צרפתית למתחילים" ו"קסנדרה" עיצב יאיר ורדי, שבנוסף על צביעת חלל הבמה קישט בעיטור מקורי את הקיר הפנימי האחורי:  פס אדום אנכי ביצירה הראשונה בהן, שאליו מצטרף בשנייה פס אדום אופקי, שנותר לבדו ביצירה החותמת את "מרתון 40" המענג של רונית זיו.