טורי רכילות פרטיים
 
דומה כי בחירת המחזה "חדירה" מאת המחזאית-עיתונאית האמריקאית ווינטר מילר, המוכרת כבעלת אג'נדות חברתיות ופוליטיות, תואמת את ייחודו של תאטרון תהל.

המחזה נכתב במסגרת של קולקטיב מחזאים, 13P, שהחליטו לוותר על המאבק המתיש מול מפיקים ומנהלים המעלים דרישות ועצות ולעשות את הנדרש בכוחות עצמם.
 
כזה הוא גם תאטרון תהל, קולקטיב של שחקנים בוגרי בית צבי שהחליטו כי די לחזר על הפתחים ויצאו לעשות מעשה. בחסות גרי בילו, שהיה מנהל בית הספר כשלמדו, הם ייסדו את התאטרון שלהם, ואף ייחדו לו אג'נדה חברתית-תרבותית הומו-לסבית. "חדירה" היא ההצגה השביעית שהם מעלים, ומזה כשנה הם פועלים במרכז הגאה בגן מאיר בלב תל אביב.
 
המחזה, המועלה בתרגום רענן של אביהוד תדהר, מתאר מפגש רווי אלכוהול – אותו זרז גילויים נצחי – בין החברות הטובות רֶיין, המחפשת ריגושים מיניים בפיתוי סטרייטיות, ואורבת בפינה לאשלי. זו, מסובכת בינה לבין עצמה ביחס למיץ' צעיר יאפי, שאִמהּ, מגי, מעוניינת מאוד לראות אותו כחתנה.
 
בתמונה הראשונה בדיאלוג קפיצי משועשע, תאור מפגש בין שתי החברות, שתיהן בשנות העשרים לחייהן, וללא אהבה רצינית באמתחתן. בשעשועים פיזיים מיניים לכאורה, הן מריצות את סיפוריהן הקטנים, את טור הרכילות הפרטי של כל אחת מהן. וכל זאת שעה שאשלי משכנעת את ריין לבוא עמה לפגישה שלה עם מיץ'.


              "חדירה" (צילום: לואיז גרין)
 
בתמונה השנייה משתנה טון הנעורים המאוחרים של שתי הבנות כאשר ריין חוזרת בנפרד מהמפגש ומוצאת את מגי, מרירה-חמוצה בבדידותה לאחר שבעלה הלך לישון והותיר אותה לבדה עם בקבוק יין משובח ומטעמים קלים שהכינה לשניהם.
 
ריין איננה מהססת לרגע, ואם עד כה לא הצליחה לפתות את אשלי, שאותה היא אוהבת בסתר לבה, הנה לפניה הזדמנות להפנות את חיזוריה אל האם. למגי זו הזדמנות טובה לשפוך את לבה על בדידותה, על אובדן הזהות לטובת הבעל והמשפחה. החיבור בין השתיים מתהדק ונראה כי ריין מצאה את הטרף הנכון.
 
בימוי איכותי ומשחק טבעי
 
עד לנקודה הזאת נראה כי המחזה מוליך למשהו, להתפתחות דרמטית, לפתרון. אבל בתמונה החותמת נראה כי המחזאית נבהלה מהדמויות שלה, וממה שהן מבטאות, והניחה לכל אחת מהן להמשיך באותו נתיב שבו הן פסעו. ההחמצה שמתאר המחזה הופכת להיות, בעיניי, להחמצה של המחזה.
 
אבל מי שאינה מחמיצה את ההזדמנות היא הבמאית דפנה רובינשטיין שיצרה הצגה מהנה ואיכותית, בתוך תפאורה ותאורה מצוינות של עדי קפלן-וילדמן, שבנויה כשילוב נינוח בין חדר האורחים בביתה של מגי, לבין בר, שתדהר וגיל וייס הם המלצרים שלו המציעים לקהל כוסיות וודקה במעברים בין התמונות לצלילי מוזיקה שמתקלטת חי מאוד מיכל שר.


             "חדירה" (צילום: לואיז גרין) 

בתוך המסגרת הזאת מפיקה הבמאית משחק טבעי מאוד של שלוש שחקניות מצוינות. תמר גוטמן מעצבת היטב את הקלילות הראשונית של ריין, נוגעת עמוק בעצב-האהבה שלה, והיא מבריקה בתמונת הפיתוי של מגי. דבי יבלונקה מעצבת ברכות יפה את אשלי המתחבטת-מתלבטת ואינה מוכנה עדיין, או בכלל, לעשות את צעד המכריע לכיוונה של ריין.
 
ובתווך, אורלי טובלי במשחק מנצח ומענג כמגי. היא יודעת לחזר, ובעיקר היא יודעת איך להיות הטרף הנכון ברגע הנכון. טובלי בונה את כניעתה בהקבלה מדויקת להתפתחות הווידוי המיואש של בדידותה, וכך גם היא מדויקת בהתפכחותה. 
 

                "חדירה" (צילום: לואיז גרין)

בסיכומו של דבר, "חדירה", גם בחולשתו היחסית של סיום המחזה, היא הצגה טובה ומהנה, שמתארת מצוין מפגש אנושי על גווניו השונים.