אודי בן משה חזר לחאן הירושלמי ושידרג את המנוע הדוהר של מולייר
היפוכונדר בלתי נלאה
מה כבר אפשר לחדש בעניינו של המחזאי הצרפתי הזה, ז'אן באטיסט מולייר, שנפח את נשמתו, החודש לפני 340 שנה, שעות ספורות אחרי ששיחק בפעם האחרונה את החולה המדומה שלו?
בביוגרפיה שלו אמנם כתוב כי מקום קבורתו המדויק אינו ידוע ומצבתו אבדה במרוצת הדורות, אבל אין שטות גדולה מזאת. שהרי המצבה שלו היא המחזות שהותיר אחריו, ומקום קבורתו הן בימות התאטרון בכל רחבי העולם, שעליהן במאים ושחקנים הם זרי הפרחים הרעננים ונרות הנשמה הדולקים ושומרים על זכרו הברוך.
יש לא מעט רגעים בהצגות המעלות את מחזותיו שבהם עולה המחשבה התוהה מה היינו עושים בלעדיו? ממי וממה היינו צוחקים? על מי ועל מה היינו מלעיגים? ומי היה מבטא טוב יותר, חכם יותר, וכמובן ציני יותר, את מכאובינו?
נדמה לי שבחאן הירושלמי מבינים את זה טוב ועתה עם העלאת "החולה המדומה" בבימויו של אודי בן משה, בהמשך "לתעלולי סקאפן" בבימויו, ו"הקמצן" בבימויו של מיכאל גורביץ' נוצרה להם טרילוגיה מופתית של מולייר קלאסי שהוא בן זמננו.
זמננו ניכר מאוד בטיפול השמנים שאודי בן משה העניק למנוע הדוהר של "החולה המדומה", המועלה בתרגום הקלאסי של נסים אלוני, המשודרג לימינו, למחלותינו החדשות. על הבמה חסרו לי רק מתקן CT או EMR. אבל במחשבה שנייה אם גם אותם היה בן משה מגייס הוא היה חייב לדאוג שיהיו שם פאראמדיקים שיטפלו בקהל המתפוצץ מצחוק.
אך גם בלעדיהם מדובר בצחוק רבתי, שנכנס להילוך חמישי המדהיר את ההצגה ואת שחקניה הנפלאים בתפאורה הכי פשוטה למראה שסבטלנה ברגר הכינה לה. מסך מוזהב הסוגר עליה משלושת עברי הבמה, ומעת לעת נפתחים בו "דלתות". רוני כהן עיצב את התאורה היפה ועדי כהן עיטר במוזיקה "צרפתית" כהלכה.
חגיגה של רעיונות בימתיים
בתווך, על רצפה לבנה חלקה שיש בה עיגול מתכתי מוזהב, נעה מיטתו החשמלית המשוכללת בטכנולוגיה של דמיטרי גורביץ', מיטה שיש בה כל טריק אפשרי ומפתיע הגזור למידתו של הארכי-היפוכונדר של כל הזמנים – ארגאן בנוסח ארז שפריר.
אם, בהשוואה למכוניות המרוץ של פורמולה 1, אודי בן משה הוא המהנדס-מפתח של דגם הרכב החדש העולה על מסלול המירוצים, שפריר הוא האלוף במסורת קודמיו הגדולים ממאיר מרגלית ועד יצחק חזקיה, וגם דגם הפרארי החדש.
מה ששפריר עושה על המסלול של ההצגה הזאת לא ייאמן. בקולו, בגופו, בתנועתו – ועם הטקסט הנפלא של מולייר, ושפע הרעיונות החכמים של בן משה – הוא צובר תאוצה מרגע לרגע, ללא הפוגה, עד לאותו שיא נרגש של התפכחות מאשליות.
ובכל זאת, אל תוותרו על הפנים המאירות של שפריר ברגע ההפי-אנד שלו כהיפוכונדר בלתי נלאה: לא, אין מצב. הוא לא יוותר על כמה וכמה תרופות, שאולי אינן נחוצות לו יותר, אבל בהחלט לא יזיקו כמו הקודמות.
יחד אתו, וסביבו להקת גנבי-הצגות מוסמכים שנותנים לו פייט הגון ובראשם עירית פשטן הנפלאה והסקסית, כטואנט, המשרתת המשתלטת עליו בתבונה, בפקחות ובעורמה. פשטן מדויקת בכל גוון של משחקה ושל קולה הלקוניים.
החולה המדומה (צילום: יעל אילן)
ברגע הנכון מצטרף אליה בקלילות מבודחת יהויכין פרידלנד הממזרי כאחיו של ארגאן, וביחד הם מפילים ממרום צביעותה את גיסתו בלין בגילומה המוצהר של כרמית מסילתי-קפלן, שזכתה לא רק בתפקיד אלא גם בסדרה מדהימה של שמלות, בעיצוב עוצר נשימה של דליה פן הלר, האחראית גם ללבושם הנפלא של כל השחקנים. גאיה שליטא-כץ כבת הקטנה והממזרית של ארגאן מוסיפה את החינניות הכובשת שלה לחגיגה.
את מדע הרפואה מייצג הצמד המושלם של ניר רון ואריאל וולף, ארוכים ומנופחים בחליפות ותלתלי שיער דבוקים למצחיהם כדוקטור וכבנו הרופא המיועד להיות חתנם של ארגאן ובתו אנג'ליק גם יחד. תמונת החיזור שלהם פרצה את כל סכרי הצחוק באולם.
וכאילו לא די בכך הגיח לבמה אבי פניני כדוקטור דה-קוק המנתק את יחסיו עם הפציינט הסורר במונולוג מוטרף שהוא אומר אותו בכל עווית אפשרית של גופו ותנועתו, ונדמה שגם הגג ייפול על הקהל השואג.
החולה המדומה (צילום: יעל אילן)
את הסירופ הרומנטי של צמד האוהבים ההכרחי להתקיל את האב ותוכניתו מגלמים היטב תמר אלקן כאנג'ליק ואיתי זבולון כקליאנט.
ואם כל הרמזים שלי עדיין לא ברורים, הנה אומר זאת במפורש: "החולה המדומה" בחאן הירושלמי הוא חגיגה של רעיונות בימתיים מקסימים בפשטותם ומלהיבים בתחכומם ולא כדאי להחמיץ את הטיפול שמציע סל הבריאות הבימתי הזה.
12/02/2013
:תאריך יצירה
|