המילה והתו הם דבר אחד
 
"בטבעת החנק" היא ככל הנראה והמוסכם אחת משלוש האופרות החשובות והטובות ביותר של המלחין האנגלי בנג'מין בריטן, לצד "פיטר גריימס" ו"בילי באד".

בריטן, שהשנה מציינים מאה שנים להולדתו, החל לעבוד עליה ב-1953 יחד עם כותבת הליברית מייפאני פייפר, והבכורה העולמית הועלתה כעבור שנה בבית האופרה לה פֶניצֶ'ה בוונציה.
 
ייחודה המובהק של האופרה, שעלילתה שואבת מהנובלה של הנרי ג'יימס, הוא קודם כל בהיותה קאמרית - שלוש זמרות, זמר אחד, שני ילדים, ו-13 נגנים שכמה מהם משתמשים ביותר מכלי נגינה אחד.
 
אבל בעיקר, ואולי בהשראת רעיונותיו של אלבן ברג ב"ווצק", מדובר במבנה מוזיקלי ייחודי של 15 וריאציות – המושמעות כאינטרלודים סוחפים ומגוונים בין התמונות - על הנושא הפותח את היצירה. על ידי כך המוזיקה מתפקדת בהתאמה לשמה המקורי של היצירה THE TURN OF THE SCREW (=סיבוב הבורג), ומהדקת מתמונה לתמונה את עניבת החנק, כשם הנובלה והאופרה, המביאה את העלילה אל סיומה.
 
העלילה מתחילה בפרולוג המציג את הדמות המרכזית שלה – אומנת, היחידה בסיפור שאין לה שם,  המקבלת על עצמה לטפל בשני יתומים בכפר. היא מתחייבת שלא להטריד את דודם, הוא האפוטרופוס שלהם, בדיווחים או בשאילתות. 
 

"בטבעת החנק" (יח"צ)

כמו המוזיקה העלילה נבנית בהדרגה במהלכן של 15 תמונות קצרות. מנהלת הבית, גב' גרוס, והילדים פלורה ומיילס מקבלים את פני האומנת אך מהר מאוד מתברר לה שיחד עם הבית והילדים עליה להתמודד גם עם שני נוכחים-נעדרים: האומנת הקודמת גב' ג'סל שמתה בנסיבות מסתוריות, וקווינט, שהיה משרת בבית ומת אף הוא, כשנפל מהגג.
 
הקשר בין שתי הרוחות ובינן לבין שני הילדים הוא המנוע הסמוי של כל התרחשות קטנה.  המהלכים לחשיפתו הם המאיץ הדרמטי המוליך אל היעד של האומנת שהוא להתנער מהצללים המעיבים על הבית ולשחרר את הילדים מאחיזת הדיבוק. שחרור שתוצאתו  הטרגית היא מותו של מיילס.
 
כפי שמעידה כותבת הליברית במאמר המופיע בתכנייה, וכפי שמתגלה היטב ביצירה הזאת, בריטן ייחס חשיבות מהותית לטקסט, ו"רחש כבוד ואהבה עזה למילים... גם כחלק מהסיפור וגם כחלק מהכלי האנושי. הדיבור... הוא באותה מידה חלק מהמוזיקה כמו התו עצמו. המילה והתו הם דבר אחד".

חוויה מוזיקלית ובימתית
 
ואכן, בריטן אמנם הצליח לראות זאת, והפופולריות של "בטבעת החנק" הובטחה מיד. כך גם היה כאשר האופרה הישראלית,  העלתה אותה בהצלחה ב-1988 בניצוחו של אשר פיש, בבימוי של חנן שניר עם רובין וייזל-קפסוטו בתפקיד האומנת,  ועם רינת גבאי ועמנואל ויצטום כשני הילדים.  הקהל והביקורת אמרו את דברם וההפקה שבה לרפרטואר כעבור שנתיים. 
 

"בטבעת החנק" (צילום: יוסי צבקר)

עתה, חוזרת האופרה הישראלית אל יצירתו של בריטן בהפקה חדשה שהועלתה לראשונה באופרה נורת' באנגליה, והפעם תחת שרביטו של דייוויד שטרן, ועם 13 סולני התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שיצרו חוויה מוזיקלית מרשימה, שהיטיבה לשרת את המבנה והרעיונות של בריטן, ואת הסולנים וההפקה הבימתית המרשימה.
 
כמו שטרן, גם הבמאי אלסנדרו טאלבי חדר יפה לתוך המורכבות המיוחדת של היצירה הזאת, בעזרת מדלין בויד, מעצבת התלבושות והתפאורה הגותית המרשימה, ומת'יו הוסקינס, מעצב התאורה, המשמעותית במיוחד ליצירה המעלה רוחות.
 
שינאייד מולהרן שרה בקולה הזוהר הייתה האומנת והיא גילמה אותה ברגישות ושכנוע רב. ג'ולי מלור הייתה מצוינת כמנהלת הבית, וכך גם עדית זמיר כרוחה של הגב' ג'סל. רוברט מקפירסון, תחילה כפרולוג, ובהמשך כפיטר קווינט היה מרתק בטנור מתכתי ובמשחקו. 
 

"בטבעת החנק" (יח"צ)

וכרגיל, מי שמיקדו לעצמם את תשומת הלב היו שני הילדים - שירה פטשורניק שהייתה טובה כפלורה הבוגרת יותר, והארי אוקס הנפלא, שהיה מיילס מושלם בשירה, במשחק ובתנועה משוכללת. הדואטים בינו לבין האומנת וקווינט היו משיאיו המרגשים.
 
תשואות הקהל ורקיעות הרגליים הנלהבות בסוף העידו כי גם הפעם יש לאופרה הישראלית קלף מנצח. כדאי בהחלט לתפוס את המקומות הפנויים בתשעת המועדים הבאים שבהם תועלה "בטבעת החנק" המרשימה הזאת.