גלגולו של מחזה
כבר בעצם העלאתו החדשה בתאטרון הלאומי הבימה עושה המחזה "החולה ההודי" מאת רשף ורגב לוי היסטוריה משל עצמו. שנתיים הוא זכה להתייבש בתאטרון הקאמרי, משם נדד אל פסטיבל "פותחים במה" בבית ליסין, בבימויו של אלון אופיר ועם רביעיית שחקנים נפלאה – שלמה ווישינסקי, גילת אנקורי, יורם טולדנו ואושרי כהן.
ההצלחה בפסטיבל לא רק שהכניסה את ההצגה לרפרטואר השוטף של בית ליסין, והיא רצה מאות פעמים, אלא שהיא גם הכתירה את לוי מחזאי השנה ואת אושרי כהן כתגלית השנה.
והנה עתה זוכה לוי לכבוד ראשון מסוגו במתחם המחזאות הישראלית: המחזה שלו חוזר לבמה כעבור שבע שנים בלבד מאז הבכורה ההיא, והפעם בהבימה, התאטרון השלישי בשושלת היוחסין ההיסטורית שלו, ושוב עם אופיר, שותפו להצלחה.
המחזה, שרשף לוי חתום עליו כמו על יצירותיו האחרות בצרוף שמו של אחיו המנוח רגב, שואב מחומרים ביוגרפיים – כפי שהעידו באוזניי בני משפחתו הנרגשים והגאים שבאו לאותה בכורה לפני שבע שנים.
הרעיון למחזה התגלגל אצל רשף בראש, על פי עדותו במשך שבע שנים. "לא היה לי סוף" הוא סיפר באחד הראיונות "ובאמצע הלילה כשהייתי לבד בחדר ברומא, פתאום הבנתי מה צריך לקרות בהצגה". במשך ארבעה ימים הוא כתב את הגרסה הראשונה, שכל התאטראות בארץ דחו אותה.
המחזה מפגיש בין שני אחים למחצה שלא התראו מעולם ולא הכירו זה את זה. עשרים שנות חיים מפרידות ביניהם בנוסף על הקרע בין אביהם, פעיל תנועת בית"ר לשעבר, לבן הבכור, אבשלום, שהוא גם המספר של העלילה.
המחזה נפתח כאשר שגב, האח הצעיר, מגיע אל משרדו של האח, שלאחר עבר מפוקפק למד משפטים והוא עורך דין. שגב מבקש לפייס בין אחיו לבין האב שעבר אירוע מוחי קשה, ואחרי שהתעורר מהתרדמת הוא סובל משיטיון מתקדם, איננו אוטונומי במעשיו, וחסר שליטה בצרכיו.
שגב, כמסתבר, ערק מהצבא כדי לטפל באביו ולהקל על אמו, מורה בתיכון, המפרנסת בקושי את הבית. אבשלום נושא עמו את סוד הקרע שהרחיק אותו מאביו ומשפחתו. במהלך המפגש ששגב כופה על אחיו, נחשפים גם פרטים חסויים על האב, על אמו של שגב, על אבשלום ועל שגב עצמו.
כמקובל, לא אפרט כאן מה הוא אותו סוף שנמצא לרשף לוי אחרי שנים ארוכות של תהייה, אך אציין שהסוף הזה כשלעצמו צפוי מההתחלה. מה שמחזיק את הדרמה במתח הוא הדרך אל הסוף.
הדרך הזאת היא שעושה את המחזה הזה למיוחד ומתקשר בעוצמה עם הקהל, בזכות המרכיב המובהק של ההומור השחור, הבוטה לפעמים, המאפיין את שפת הבמה של לוי, ובזכות הביצוע שחייב להיות מדויק ומכוון היטב אל התחנה הסופית שלו.
אנושיות מוחלטת
לפני שאגיע אל הביצוע הבימתי אציין כי במאי ההצגה אלון אופיר טוען כי למחזה משמעות יש משמעות פוליטית, בתיאור הווייתם של בני שלושה דורות בארץ, המאבקים והטרגדיות שלהם. לדבריו, בראיון לגלובס, רשף לוי הסווה זאת כדרמה-קומדיה משפחתית, אבל בפועל יש לה "מסרים קשים שהקהל בשל כיום להפנים".
אינני שותף להערכה הזאת, ולמען האמת גם אם הייתה תקפה למחזה הזה – וזכותו של אופיר לחשוב שכך הדבר - אינני רואה אותה מבצבצת מבעד לבימוי המצוין שלו. כי כן, ההצגה הזאת מצטיינת באנושיות המוחלטת של הדמויות ושל המתרחש, עד כדי כך שגם ההומור השחור ביותר נשמע טבעי לחלוטין, יומיומי, והרגעים הדרמטיים והמרגשים ביותר של ההצגה חובטים בעוצמה.
כמו בגרסה הראשונה, גם הפעם עומדת לרשותו רביעיית שחקנים נפלאים, שנכנסים עמוק אל תוך הדמות, הסגנון, והמהות של תפקידיהם, והם אנסמבל מחובר מאוד – בין אם בקשר הישיר, ובין אם בקשר המנותק שאותו הם מנסים לקשור.
את המשא הכבד של הדרמה ושל ההומור השחור נושא על כתפיו הצעירות האח הצעיר שגב, כפי שמגלם אותו עידו ברטל.משחקו המרגשעובר מדווקאות מתגרה בתמונה הראשונה, והמשך הדו-קרב המילולי בינו לאחיו, אל הכאב הגדול שהוא נושא עמו. בתמונות שלו עם האב בוקעת ממשחקו אהבה גדולה מאוד, חרדה לגורלו, אמפטיה וייאוש.
"החולה ההודי" (יח"צ)
נתי רביץ בתפקיד האח אבשלום מעצב בדקות מסקרנת את העוינות הראשונית ואת היפתחותו ההדרגתית למאמציו העיקשים של שגב לפייס אותו כלפי אביהם. ואז גם מגיעים רגעי השבירה שבשיאם רביץ קורע את הלב בתיאור האירוע הדרמטי בינו לבין אביו, שאת צלקתו הוא נושא עמו.
מי ששותף לו באותה תמונה מצמררת הוא דב רייזר המגלם את האב. המשימה המוטלת על רייזר בהצגה הזאת קשה במיוחד והוא מעצב את השיטיון ואת אובדן השליטה בעדינות מכמירת-לב, גם כאשר צצים בה מרכיבים נלעגים, וגם כאשר יש בה ערות מפתיעה.
את הרביעייה המשפחתית משלימה היטב דוית גביש כאשתו השנייה של האב, ואמו של שגב. היא מצוינת בעיצוב המבוכה והמצוקה שלה, כמו גם בדאגתה לשגב הנשחק תחת העול. היא חמה ולבבית כלפי אבשלום, לגמרי טבעית ונשית ביחס לסוד (הגלוי) שלה, ומצמררת בכאבה הנחשף בחלקה השני של ההצגה.
את התפאורה הטובה של דירה מוזנחת עיצב במבי פרידמן, ויחד עם מעצבת התאורה המצוינת קרן גרנק יצר בה בחלק השני פיתוח עיצובי מקורי, מפתיע ויפהפה. אורן דר עיצב את התלבושות. אלון אופיר ערך את פסקול המוזיקה הבנוי כולו מלהיטים של חוה אלברשטיין.
בסיכומו של דבר, שובו של "החולה ההודי" בהבימה מבורך הן בהיותו אחד המחזות המשפחתיים המעולים ביותר, הן על שום השילוב המיוחד בין הדרמה הקשה להומור השחור הזורם בעורקיה, ובעיקר בזכות הבימוי והמשחק המשובחים שהמחזה שב וזכה להם.