מצב נורמלי של ארבעה פסיכים
 
"החיים בשלוש גירסאות" מאת יסמינה רזה הוא מערכון שנמתח לדרגה של מחזה קטן, לא חשוב במיוחד מבחינת ההגד הדרמטורגי שלו. כבר היו דברים מעולם, מבחינה צורנית, מבחינה עלילתית וברמה הדיאלוגית.
 
מעלתו המיוחדת של המחזה בכל מקרה היא בהזדמנות שהוא נותן לבמאי ולארבעה שחקנים מיומנים להעלות הצגה טובה. בהאנגר של גשר  זה קורה תחת שרביט הבימוי של אמיר י. וולף, עם ארבעת השחקנים שכבר נחל עמם  הצלחה ב-"I Love You לנצח, אבל..." 
  
זהו סיפור מפגשם של שני זוגות נורמליים לכאורה. המצב הנורמלי שרזה מתארת הוא זה של ארבעה פסיכים, שמנסים לעשות רושם על עצמם אבל מצליחים להפגין צורך דחוף בטיפול של פסיכולוג קליני, של סדנה לאלכוהוליסטים, של יועץ לחיי נישואים, ושל יועץ חינוכי.
 
הזוג הראשון, אנרי וסוניה, מתכוננים לבלות ערב של אוננות הדדית בבית, כאשר בנם בן השש דורש עוגייה אחרי שכבר צחצח את שיניו. בעוד הוא תובע את שלו, מסכסך בין הוריו, מגיעים איבר ואינז, שהתבלבלו והקדימו ביממה תמימה את ביקורם המתוכנן אצל אנרי וסוניה. את הילד זה לא מעניין. הוא חונך לדרוש ולקבל. פעם מאמא ופעם מאבא.
 
לאינז יש רכבת בגרב שאותה היא תנסה להסתיר בעזרת פה גדול שלוגם יין בלי הפסקה ופולט נאומים מביכים בלי מעצור. ולאיבר יש תענוג כפול – להשפיל את אנרי – שאמור להגיש לו מאמר על גלקסיות שטוחות - ולכבוש את סוניה. 
 


החיים בשלוש גרסאות, צילום: דניאל קמינסקי


שלוש הגירסאות אינן מתייחסות כלל לאמת כלשהי, כפי שזה היה ב"רשומון", וגם לא לגהינום הפנימי וההדדי של הזוגות, כפי שזה היה ב"מי מפחד בווירג'יניה וולף" ולמרות התרגום המצוין של דורי פרנס, השנינות של הדיאלוג נטולת שיניים – ולא בכדי.
 
כי כן רזה לא התעניינה בדמויות שלה, אלא באפשרויות השונות לפתח עלילה צנומה. גם הפתרון שלה בגרסה השלישית לדילמת המאמר שהסעירה את שתי הגרסאות הקודמות אינו עושה את זה. 
   
ההצגה מתנהלת בתפאורה מצוינת בפשטותה של מיכאל קרמנקו, שבנה קיר לבן שפתחי דלתות נקרעים בו לפי הצורך, וריהוט סלוני בורגני לפניו. מוזיקה מקורית משעשעת של יובל ינאי מתגנבת בין התמונות וגם במהלכן, ועל הסאונד והווידאו הופקד אייל בן שבו. 



החיים בשלוש גרסאות, צילום: דניאל קמינסקי


ארבעה קומדיאנטים בבימוי מבריק

את מה שרזה מחמיצה משיג דווקא הבימוי המבריק של וולף שבין השאר גם בחר להגיש את הגרסה השנייה כסרט קולנוע עשוי היטב המוקרן על הקיר של קרמנקו בשילוב נגיעות של משחק חי ותאורת במה של זיו וולושין (שעיצב גם את התאורה היעילה לכל אורך ההצגה).
 
ובעיקר זהו השג לארבעת השחקנים, שיחד עם הבמאי ובתלבושות של לירון בליס ואופיר חזן מצליחים ליצור דמויות ברורות ומערכות קשר מובהקות ומאופיינות לכל זוג, ושונות זו מזו, למרות החסר הדרמטורגי. הם רביעיית-קומדיאנטים מבריקים.
 
המארחים הם גלעד קלטר ונועה קולר שופעי האנרגיה, מחוברים היטב זה לזה גם כשהם מתווכחים, מסתכסכים לרגע או מפעילים חזית כפולה "בנעלי בית" כנגד הזוג שפלש אליהם מוקדם מדי. 



החיים בשלוש גרסאות, צילום: דניאל קמינסקי



קלטר וקולר מצליחים לעורר אמפטיה כשהם נפגעים משחצנותו של איבר שאותו מגלם יובל ינאי במשחק גדול, מנופח כראוי ומעורר אנטגוניזם, ומגוחך כמאצ'ו כשהוא מחזר אחרי סוניה, המארחת, או מתנשא על אשתו אינז.
 
נטע שפיגלמן מפיקה את הרוטב הקומי האופטימלי של ההצגה כאינז, והפה שלה מפיק חיצים דוקרים, קצת מורעלים, שאותם היא נהנית לשגר אל בעלה בין לגימת יין לגמיעת וויסקי.
 
בסיכומו של דבר "החיים בשלוש גרסאות" נוסח וולף וארבעת השחקנים המבריקים הוא מתאבן מצוין לזוגות, או לבודדים שמחפשים זוגיות, לפני שייצאו לחיזור הדדי במסעדת שף יוקרתית או בפאב שכונתי הומה אדם.