הבמאי יואל זילברג נפטר בשנתו, בבוקר יום שני, 18 בפברואר 2013, בגיל 86, בעודו מלא תוכניות לעתיד.

היה בו שילוב נדיר של התמחות שווה בתחומי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה. הוא היה הבמאי המכונן של "רמת-אביב ג'" בערוץ 2 וגם של "קזבלן" על במת גודיק. הוא היה הבמאי של הסרט הבינלאומי שובר הקופות "ברייקדנס" ושל הצגה בתיאטרון יידישפיל, "החזן מווילנה". הוא ביים הן בתיאטרון הרפרטוארי והן בתיאטרון המסחרי, וייזכר כמי שהיה אחד מחברי להקת הצ'יזבטרון בתש"ח.

במרוצת עשרות השנים האחרונות ריאיינתי את זילברג כמה פעמים. להלן קטעים מאותם ראיונות.

"הייתי אז מין חתיכצ'יק"

"כמעט נולדתי על הבמה", סיפר לי זילברג, בנו של שחקן תיאטרון אוהל, בן-ציון זילברג.  בהיותו בן שנתיים-שלוש, לאחר גירושי הוריו, היה אביו לוקח אותו להצגות ומשכיב אותו לישון מאחורי הקלעים. "אפשר לומר עלי שנרדמתי לצלילי מיטב הרפרטואר של אוהל", אמר בהומור. "לא פעם, כשאבי היה משתכנע שאכן נרדמתי, בעודו עם האיפור מההצגה, היה רץ את כברת הדרך הלא ארוכה מהתיאטרון אל הצריף שלנו, בשכונת נורדיה, ומניח אותי במיטתי להמשך השינה".

כשהחל ללמוד פסנתר בגיל עשר אצל פרנק פלג, התגלה ככישרון מוזיקלי מבטיח ביותר. חלומותיו לגבי קריירה בתחום הזה נקטעו עם פציעתו, בהיותו חבר להקת הצ'יזבטרון. "הגעתי ללהקה הזאת במקרה", סיפר. "כשהקימו אותה, חיפשו אקורדיוניסט ולא היו מועמדים רבים.

"חברת הלהקה, אהלה הלוי, המליצה עלי. היינו חברים טובים, כילדיהם של שניים ממייסדי אוהל. 'יואל פסנתרן נהדר, אני בטוחה שיוכל לנגן גם באקורדיון', כך אמרה, בעוד שלמען האמת עד אז לא נגעתי בכלי הזה.

"בקיצור, אמרתי שיביאו אקורדיון ונראה מה אפשר לעשות. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, הקציב עשר לירות לצורך רכישת הכלי שבו ניגנתי עד שמצאו את אליקום שפירא, שהיה אקורדיוניסט אמיתי".

ואתה הפכת לארטיסט?
"איזה ארטיסט! הרגשתי שהשאירו אותי בחסד, לא בזכות. הרי אני לא זמר ולא שחקן. היו צריכים בלהקה יפה, אז לקחו אותי, מאחר שהייתי אז מין חתיכצ'יק. בכל הנוגע לשירה הסתתרתי לרוב מאחורי קומתו הגבוהה של גדעון זינגר והשמעתי קולות. אף פעם לא ידעתי את המלים בעל-פה, מה גם שהן לא עיניינו אותי במיוחד".

"גנבו את האוטובוס!"

"בתקופת הלהקה הייתי חולה הגה", התוודה פעם באוזני. "לאחר הופעה בחיפה, נשארנו ללון שם. ליל גשם ואני מת לנהוג, כמובן ללא רישיון. הצעתי לגדעון (זינגר) שנרד לאוטובוס הלהקה. נכנסנו אליו ואני, שמעולם לא אחזתי הגה, התנעתי אותו והתחלנו לנסוע ברחובות חיפה, עם כל העליות והירידות.

"בינתיים שליימ'לה (שלמה בר-שביט) הבחין מהחלון שאין אוטו. 'גנבו את האוטובוס!', הוא צעק לחיים חפר, מפקד הלהקה. חיים, חמוש בסטן, תפס מונית והחל לחפש ברחובות העיר אותנו ואת האוטובוס, עד שהבחין בנו באיזו מסעדה. בהיותנו בהתחלת הביס, הוא ניגש אלינו עם הנשק הטעון ואמר לנו להרים ידיים.

"איכשהו יצאתי בשלום מאותה הרפתקה, אבל היו לי עוד כמה סחיבות רכב. כשמשאית הלהקה עלתה על מוקש ועפתי אל אדמת הלס למרחק 15 מטר, לא נפצעתי, למזלי. נפצעתי ביד בתאונת דרכים בסוף 49', כשנסעתי עם הלהקה להופעה בחיל הים".

איך היה חפר בימים ההם?

"הוא כתב את רוב שירי הצ'יזבטרון, וכמפקד שמר דיסטנס. למעשה, אף פעם לא היה איש קל. כמי שהיה מוזיקלי, הייתי בלהקה איש הקשר עם מלחיני השירים. וילנסקי הלחין את 'היו זמנים' על דף בנוכחותי. הוא נתן לי את התווים כדי שאביא אותם ללהקה. בדרך, לאחר שקפצתי לכסית, שכחתי שם את התווים.

"כיוון שאז לא היה לנו טלפון, טסתי חזרה אל וילנסקי ושאלתי אותו אם ברשותו העתק של התווים. הוא נחרד. לא היה לו העתק. התחננתי בפניו שיכתוב שוב – ולא, יהרגו אותי. לא היתה לו ברירה. או שזכר, או שאילתר משהו שונה לגמרי. מזל שלא איבדנו שיר נפלא כזה".

בעקבות התאונה נגוז חלומו של זילברג ללמוד פסנתר בג'וליארד, בניו-יורק. במקום זאת פנה בסיוע מילגה ממשרד הביטחון ללמוד תיאטרון באולד-ויק בלונדון. מגבלות הפציעה ביד הביאו אותו להעדיף בימוי על פני משחק. בכיתה המקבילה למד חברו דאז, מנחם גולן.

"יואל במאי של הצגות רציניות"

כשחזר, שימש עוזר במאי בהבימה. מאחורי ההצגה הראשונה שביים שם, ב-56', הסתתר סיפור. הוא פגש את אפרים קישון, וזה רקם עימו קנוניה: אם יתקבל מחזהו, ימליץ על זילברג כבמאי, ואם זילברג יישאל מה ירצה לביים, יצביע על יצירתו של קישון. כך קרה.

זילברג שימש עוזרו של הבמאי הנודע סנדרו מלמקוויסט בעבודה על מחזה מאת סטרינדברג. שבוע לפני הבכורה לא הגיע הנ"ל לחזרה. כשבאו לחפש אותו במלון, התברר שברח לארצו, שבדיה, בעקבות הדלפה לגבי מבצע סיני שבשער.

בהבימה נאלצו לשלוף מהשרוול הצגה אחרת ופנו אל העוזר, שטרם מלאו לו 30. זילברג המליץ, כמובן, על מחזהו של קישון. אגב, מי שהתחילה שם את הקריירה בתור עכברה לבנה לא היתה אחרת מאשר גילה אלמגור.

"ההצגה היתה כישלון חרוץ", סיפר. "מרוב תסכול ברחתי לשנה וחצי בארצות-הברית, שם למדתי באקטורס סטודיו אצל לי שטרסברג. אגב, היה לי בניו-יורק ידיד בעל מסעדה ישראלי. באותה מסעדה היה סועד יום-יום איזה שחקן מחליף. הוא שאל מה מצב התיאטרון בארץ ואם יוכל להיקלט בה כשחקן. אמרתי לו שעם מבטא אנגלי קשה לשחקן להסתדר בישראל. המלצתי לו להישאר בארצות-הברית ולהילחם את המלחמה שלו שם. כשהגיע ידידי, בעל המסעדה, לביקור בארץ, סיפר שזה היה דסטין הופמן".

בהמשך, לאחר שסגר מעגל באוהל של אביו וביים את אריק איינשטיין הצעיר בתפקיד הראשי בהצגת "הבוגד", שב וביים את אלמגור בקומדיה "האידיוטית" מאת מרסל אשאר. אביו, שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של האוהל, לחם למענו שיקבל את הג'וב, אבל בתיאטרון הפועלים ניסו להתקומם נגדו. "יואל במאי של הצגות רציניות, מה פתאום שיביים קומדיה?", התריסו.

"זילברג האב התעקש. לתפקיד הראשי לוהקה דפנה דן האלמונית. לאחר שסטרה לאחד מחברי ההנהלה, פוטרה, ואלמגור הוזעקה ברגע האחרון להציל את המצב, לאחר שתמורת סכום הגון דחתה את צאתה ללימודים בניו-יורק, וכך היתה שותפה לזילברג בהצלחה האדירה. לדבריו, זה היה תפקיד שבנה לה את הקריירה. כעבור שנים ביים גרסה של המחזה שהותאמה להווי הישראלי בתיאטרון העממי, בכיכוב ניצה שאול.

אגדת זילברג הקפצן

בהצגה "האידיוטית" נולדה אגדת זילברג הקפצן. כששחקנים נאלצו להעדר, הוא קפץ להציג במקומם, דבר שאירע לו לא אחת. לדבריו, גם הקריא את כל התפקידים ב"קזבלן" לגודיק ולצוות שלו. לאחר שצולם כאן הסרט "רק לא בשבת", בבימוי אלכס ז'ופה, ועשו לסרט דיבוב בעברית, זילברג הגדיל עשות: "את כל 13 התפקידים הקראתי תוך כדי שינוי קולות ועם דיאלוגים בין הדמויות. עשיתי את העבודה תוך יום וחצי, והצרפתים אמרו שאם הייתי חי בצרפת, יכולתי להיות מזה מיליונר".

זילברג, שלמד בהמשך טלוויזיה בניו-יורק, קפץ מהתיאטרון אל הקולנוע, כשבצעדו הראשון בו שימש עוזר במאי של אוטו פרמינג'ר האימתני בהסרטת "אקסודוס", משם זכר לטובה את פול ניומן, שכיכב בתפקיד ארי בן-כנען. בין הכוכבים הזרים שעימם עבד כעוזר במאי היו דייוויד ניבן ב"שני אויבים" וסופיה לורן ב"יהודית", כשלדעתו, למעט איפור כבד, לא הביאה הרבה לסרט. מולה שיחק שם פיטר פינץ', שהיה שותה לשוכרה עד אמצע הלילה ובבוקר היה מתייצב לצילומים צלול כבדולח.

את צעדיו הראשונים בבימוי קולנוע עשה זילברג בסרט התיעודי "עץ או פלשתיין", שאותו ביים עם נתן אקסלרוד ואורי זוהר, שקודם לכן קפץ להחלפה ב"האידיוטית" וגנב את ההצגה מכולם. סרטו העצמאי הראשון של זילברג היה "משפחת שמחון", על-פי תסכית רדיו, ושם גילה, לדבריו, ששחקן תיאטרון גדול, כפי שהיה מאיר מרגלית, עלול להתגלות ככישלון מוחלט מול מצלמת הקולנוע.

בין הסרטים שביים היו "חסמבה", בכיכובו של שלמה ארצי, "חכם גמליאל" (יוסי בנאי), "אמי הגנרלית" (אלמגור), "נישואין נוסח תל-אביב" (טוביה צפיר) והסרטים "הרשלה", "קוני למל בתל-אביב" ו"קוני למל בקהיר" (מייק בורשטיין).

הרפתקה מיוחדת זומנה לו בבימוי "קוני למל בקהיר", ב-83'. בסיור מקדים במצרים התקבל מהשלטונות אישור לצילום הסרט שם. לאחר שהושלמו הצילומים בארץ, ביטלו המצרים את אישורם. למרות זאת יצא זילברג עם בורשטיין ועם צוות מצומצם לצלם למרגלות הפירמידות, תוך כדי הערמה על אנשי הביטחון.

יש כאלה הרשלך במציאות

בראיון לפני 35 שנה העזתי לשאול את זילברג אם הוא מודה שבסרטיו יש רגעים של קיטש. "לא רק שאני מודה ומתוודה, השיב, אלא שאני מודיע שזה חלק מהאישיות שלי. אתה יכול לקרוא לזה קיטש, ואני חושב שזה רגש. עליך זה יכול לעבוד כקיטש ומישהו אחר יתמוגג, או יבכה, נוכח אותה תמונה. אם זה עשוי נכון ובטעם טוב, קיטש הוא לגיטימי כמו כל זרם אחר באמנות".

עוד שאלתי אותו אז אם הסרט "הרשלה" משקף את ההווי בארץ. זילברג השיב: "הסרט עוסק בבעיות קיימות, גם אם לא תמיד בצורה ריאליסטית. הרשלה בסרט הוא מנצח-עולה, המקדיש את עצמו לפיתוח החיים התרבותיים בעיירת פיתוח, שם הקים תזמורת. יש כאלה הרשלך במציאות".

אמרת בעבר שיש לך חבלי לידה קשים בכל סרט. האם זה קרה גם ב"הרשלה"?

"חבלי הלידה האלה פוקדים אותי בעיקר בשלבי הכתיבה", ענה. "מציאת הסיפור היא החלק הקשה ביותר, ואילו כתיבת הדיאלוגים היא החלק הקל יחסית. מעט אנשים יודעים להמציא סיפור בקלות. הרי ספק אם ניתן לחדש לגמרי מאז ימי הטרגדיות והקומדיות של יוון העתיקה".

האם היסודיות שלך בעבודה פוגעת בך לפעמים?

"להפך! עובדה שגמרתי סרט מוזיקלי כמו 'הרשלה' בזמן שיא של 26 יום. זה כמעט בלי תקדים. העיקר היעילות. לדעתי, בקולנוע 90% זה ארגון ו-10% זה כישרון וביצוע. לכן, צריך להקפיד בכל פרט ולא ללכת על בערך כמו שמקובל אצלנו לא פעם. כך גם הקימו את המדינה, לא באופן הכי אחראי".

"יש בי המון יידישקייט"

לקריירת הבימוי הבינלאומית שלו הגיע זילברג באקראי. מנחם גולן ויורם גלובוס יצאו אל ימי התהילה הזמניים שלהם בחברת קנון האמריקאית, וסרט הריקודים רב ההשקעה שלהם, "ברייקדנס", היה אמור לספק את ה"מכה". גולן התאכזב מהבמאי האמריקאי שהם גייסו והזעיק את חברו מימי האולד-ויק העליזים כדי שיקפוץ לבימוי הסרט, שהפך להצלחה בינלאומית מסחררת.

במקביל לקולנוע הפך זילברג לאחד מנותני הטון בתיאטרון המסחרי בארץ. מה שהחל במחזות הזמר "קזבלן" ו"איי לייק מייק" אצל גודיק, נמשך בהצלחות קופתיות כמו "איפה הכסף?", "אמי הגנרלית" ו"בוטיק השקרים".

בשנים האחרונות מצא בית אמנותי מפתיע אצל חברו הוותיק שמואל עצמון, ביידישפיל, שם ביים שתיים מההפקות המצליחות ביותר של התיאטרון הזה – "החזן מווילנה" ו"מסעות בנימין השלישי". "יש בי המון יידישקייט", העיד על עצמו.

הצלחתו הטלוויזיונית הגדולה ביותר היתה, כמובן, "רמת אביב ג'", באמצע שנות ה-90, "למרות שלא היה לי ניסיון באופרות סבון". זילברג, חסיד "היפים והאמיצים", לא היסס להסגיר את נוסחת ההצלחה שלו: "בחרתי יפים ויפות, עם יעל בר-זוהר בראשם, ושילבתי סיפורים של אהבות ובגידות, הלחם והחמאה של סדרות כאלה".

באחד הראיונות, לפני 36 שנה, העזתי לשאול את זילברג אם השיזוף שלו הוא תמידי או נחלת הקיץ בלבד.

"זה רק בקיץ. לפני שבאת, שכבתי בגינה וקראתי מחזה בשמש. אני רץ כל בוקר ארבעה קילומטרים בחוף הקאונטרי קלאב. חוץ מזה, כנכה מלחמה יש לי לא הרחק מהבית באפקה את בית הלוחם ואני יכול לשחות שם להנאתי, גם עושה תרגילי כושר, מה שמפעיל את מחזור הדם ונותן הרגשה טובה לכל היום. כמו כן אני משחק פינג-פונג עם בני, דור, בן ה-14 [כיום בן 50], סגן אלוף הארץ עד גיל 15, שחקן לא רגיל שאין לי סיכוי נגדו".