ריבוי מקהלות מספרות

בגיל 42, למרות כל הצלחותיה בפרינג', כבמאית וכדרמטורגית כף רגלה של לילך דקל-אבנרי טרם עברה את סף התיאטרון הרפרטוארי.

"תשאל אותם, לא אותי", היא מגיבה על שאלה בעניין ומוסיפה: "לא רק שלא החלטתי שאני לא רוצה לביים ברפרטוארי, אלא אני מאמינה שזה יכול לקרות. אבל הדבר לא תלוי רק בי".

באיזשהו מקום התבטאת בהקשר זה: "אם יציעו לי, אקח". את מחכה לפנייה?

"זה כמו פינג-פונג. אם הכדור נשלח רק מכיוון אחד, המשחק לא יתנהל. פניתי, ניסיתי להציע, אבל יש צורך במי שיפתח את הדלתות לבמאים חדשים עם שפות תיאטרון חדשות".

וכשזה לא קורה, את יוצאת מהפרינג' לביים לראשונה בבית-ספר למשחק, סטודיו ניסן נתיב בירושלים.

"הביא אותי לכך דיאלוג שנוצר לי עם עופר רביד, המנהל החדש של הסטודיו, ובוגר שלו, שחזר מארצות הברית עם פתיחות עצומה, כולל נכונות לקחת סיכונים, משהו שמאוד מדבר אלי. הוא אהב את החומרים שהצגתי בפניו ויצאנו לדרך".

יצאתם לדרך עם הצגה שאתם קוראים לה "מגי מחפשת את בריק", תוך ציון שם המתרגם, אהוד מנור המנוח, אבל ללא שם המחבר.

"כי מדובר בעיבוד למחזה של טנסי וויליאמס, 'חתולה על גג פח לוהט'. אני מדגישה שהמחזה לא נכתב מחדש. זהו אותו טקסט אבל עם אינטרפרטציה בימתית קצת אחרת".



מגי מחפשת את בריק (צילום: אשר סבידנסקי)


אני זוכר את דליה פרידלנד ואלי כהן, לימים במאי הקולנוע, מככבים לפני ארבעים שנה
בהצגה זו בהבימה וכעבור עשרים שנה נוספות את ריטה מככבת כמגי. מה השוני בין ההצגות דאז לבין ההפקה שלך?

"אמנם לא ראיתי את שתי ההצגות ההן, אבל אצלנו חלוקת התפקידים אחרת. לרשותי עומדים 15 סטודנטים למשחק, תלמידי שנה ג'. כאן האתגר שעמד בפניי היה לא ללהק מעטים מהם לתפקידים הראשיים ורבים – בתפקידים משניים, אלא שכמעט אין בהצגה דמות שמבוצעת בידי שחקן אחד בלבד.

"מכיוון שבהצגות שלי יש מקהלות מספרות, הפעם יש ריבוי מקהלות שביניהן עוברים התפקידים השונים. כי מה כבר יכולתי להציב מול הליהוק האופטימלי שהיה בקולנוע עם אליזבת טיילור ופול ניומן בתפקידי מגי ובריק, משהו שצרוב בזיכרון הקולקטיבי של כולנו? חשבתי שאם לא להתחרות בהם, אז להביא את הדברים אחרת".

איך אחרת?

"להביא את הדברים ברוח של היום, כשאנחנו חיים בעולם הרבה יותר אירוני והרבה יותר ציני מאשר  אז".

אם טנסי וויליאמס, מנוחתו עדן, היה מגיח לרגע מקברו ובא לראות את ההצגה שלכם בירושלים, הוא היה מזהה את המחזה שלו?

"בעיניי – מאוד. בכל העבודות שלי אני מנסה להיות נאמנה לנקודת הזיכוך שממנה יוצא הכותב. כבמאית, הטקסט והמהויות שלו מאוד משמעותיים בשבילי. גם אם הצורה משתנה קצת, המהות נשמרת".

ובשורה התחתונה?

"לקחת סיכונים, לבדוק ולנסות דברים חדשים, לא ללכת על בטוח".



מגי מחפשת את בריק (צילום: אשר סבידנסקי) 


"אתה לא עושה תיאטרון לפי כמות האנשים"
 
דקל-אבנרי גדלה ברמת השרון וחיה בתל-אביב. בת למשפחה עם שורשים מזרח אירופיים. אמה עוסקת באמנות כאוצרת, אביה איש-עסקים. ילדותה רופדה בקולטורה. "מגיל מאוד צעיר היו לוקחים אותי להצגות, למופעי מחול ולאופרות, שתמיד היו אצלנו חלק מהחיים המשפחתיים", היא מעידה.

האם כבר אז העיסוק בתיאטרון היה מחוז הכיסופים שלך?

"בהחלט לא. התחלתי במחול. רקדתי שנים בבת דור אצל ז'נט אורדמן".

ולמה הפסקת?

"עזבתי בגיל 16 וחשבתי שבעתיד אלמד קולנוע. איכשהו הגעתי לתיאטרון. זה בכלל לא היה מכוון. בתום שירות צבאי כקצינה, עשיתי תואר ראשון בקולנוע ובאמנות. כשסיימתי, יצאתי לפריז. לאחר לימודי צרפתית והכנות, לא התקבלתי לבית הספר לקולנוע שבו רציתי ללמוד וחזרתי לאחר שנתיים ארצה.

"כאן עבדתי בהפקות טלוויזיה. באחת מהן, של סדרת 'מבקר המדינה', פגשתי את אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, שלקח אותי אליו כאסיסטנטית שלו. במקביל חזרתי לאוניברסיטת תל-אביב כדי ללמוד מחזאות ומן הון להון סיימתי (בהצטיינות! – י. ב-א) תואר שני בתיאטרון".

דקל-אבנרי טיפוס יוזם. במסגרת לימודיה יצרה את פסטיבל תיאטרון הסטודנטים "סמול במה" שהפך למסורת. ההצגה הראשונה שביימה הייתה "עובדיה בעל מום" מאת ש"י עגנון, בזירה הבינתחומית בירושלים. "אז עדיין לא השתמשתי בווידאו, אבל זה היה תיאטרון מאוד חזותי עם אמצעים ויזואליים", היא מציינת.

מ-2007 ועד לפני שנה היא החזיקה את תיק התיאטרון ב"תמונע", שם ביימה שורה של הצגות מדוברות בפרינג', גם ארגנה פסטיבלים תוך כדי העפת מבט חדשני לעבר מחזאות-חוץ. והקהל? – הרי אולמות "תמונע" רחוקים מלהיות המוניים.

"אתה לא עושה תיאטרון לפי כמות האנשים. כשאתה עוסק בחומרים שמגרדים את העור ומאתגרים את המקומות הבטוחים תוך כדי הצעת אלטרנטיבה למשהו מאוד מסוים שניתן לקהל, יש לך סיפוק מזה. מבחינתי, זה כמו מעדנייה, או אפילו מסעדת יוקרה".



מגי מחפשת את בריק (צילום: אשר סבידנסקי)


הצגה בהשראת מופע הקולנוע של רוקי

אכן, בתחומה נחשבת דקל-אבנרי לשפית-עילית. כך התרשמתי הקיץ מהצגת "רוחות מורנוב" שבה שיתפה חמישה שחקנים פולנים וישראלים שהתמודדו עם נושא השואה בדרך לא שגרתית. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה דקל-אבנרי התמודדה עם זה ועם התרבות הפולנית והגרמנית.

"התחלתי בכך כשכתבתי וביימתי את 'טריסטן ואיזולדה בוורשה', הצגה שהייתה מבוססת על סיפור חייה של סבתא שלי, שברחה מגטו ורשה בעד שמשפחתה נספתה", מספרת דקל-אבנרי. "לא הגעתי לדבר במקרה. מנעוריי נגעתי המון, בקריאה ובמחקר אישי, בחומר שהתייחס לשואה".

כאן היא מעלה נקודה מפתיעה: "תוך כדי כך התחלתי להתעניין בתרבות הגרמנית, עם הכותבים שלה והפילוסופיה שהתלוותה לכך ומצאתי את עצמי מתאהבת בתרבות הזאת".

זה לא קשה לך?

"אם אתה מבין שאתה לא יכול להמשיך לנהוג לפי 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה',  אז זה לא קשה. אמנם היו שם אנשים שעשו דברים מזעזעים, אבל אי אפשר לשפוט את אנשי התרבות אצלם שלא היו מעורבים בשואה ולהלביש עליהם את הכתם".

דקל-אבנרי ממשיכה להפתיע. בכוונתה להעלות הצגה בהשראת 'מופע הקולנוע של רוקי' תוך כדי שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין תלמידי כיתות ב' בניסן נתיב ירושלים ובמגמת האמנות שנקר במהלך שילוב עבודות בין-תחומיות. במקביל חזרה לאוניברסיטה לשם הדוקטורט. "התגעגעתי", היא מעירה.

ומחוץ לאמנות?

"אני אוהבת לבלות עם דניאל, הבן שלי בן השבע, שרואה הצגות מגיל שנה וחצי. מעבר לזה אני אוהבת ללכת לים ולהסתכל על הגלים".  
 
 
ההצגה "מגי מחפשת את בריק" תעלה בין התאריכים 6-2 במרץ 2013 מדי ערב ב-20:30  בסטודיו ניסן נתיב בירושלים וביום שישי, 8 במרץ 2013 ב-12:00 בצוותא תל אביב.