לא לתעמולה מגויסת
למעלה משנה נודדת בתוכנו הבמאית אופירה הניג, מורחקת ממרכזי העשייה, שואפת אל היצירה שתדבר אל קהל, ואפילו אם יהיה מצומצם מהרצוי, ותקים אותו מתנומתו השאננה.
בכל העת הזאת רקמה פרויקט בינלאומי בציריך, מינכן, באדן וליכטנשטיין, וכשהביאה אותו לכאן בשבוע שעבר זה היה במקרה – ואולי לא – ימים ספורים אחרי ששרת התרבות קראה ליוצרים לצנזר את עצמם.
צירופי מקרים יוצרים לפעמים משמעויות מפתיעות, אם כי לאו דווקא במקרה הזה שבו בחרה הניג להכתיר את הפרויקט שלה במשפט "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" שהוא לפי המסופר תשובתו של הפילוסוף הציניקן היווני דיוגנס על שאלתו של אלכסנדר מוקדון מה יוכל לעשות בשבילו.
הניג יכלה גם לבחור במשפט אחר המיוחס לאותו דיוגנס. כאשר רחץ עדשים לארוחתו בא אליו תלמיד לשעבר של סוקרטס ואמר לו "אם תלמד להחמיא למלך לא תיאלץ לרחוץ עדשים". "אם תלמד לרחוץ עדשים", השיב לו דיוגנס, "לא תיאלץ להחמיא למלך".
ואמנם בדף הפרויקט מופיע המשפט הבא של הניג ושותפיה האומר כי "זהו פרויקט עצמאי שמתוך החלטה מודעת והקשבה לתכנים שבו - ולמען לא ייעשה בו שום שימוש ושום תעמולה מגויסת - נוצר ללא שום תמיכה של מוסד ממשלתי ו-או עירוני".
זה וגם זה בקליפת אגוז הם חוטי השתי והערב של פרויקט ייחודי, המתרחק מההמוסכמות והמקובלות של הדרמה, כדי לבחון באמצעות ביוגרפיה פרטית של הניג – עם שושלת יוחסין ההולכת אל משה מנדלסון ותרבות גרמניה – במשולב עם דמויות היסטוריות כהיינריך היינה, פדריקו גרסיה לורקה, לני ריפנשטאהל, רוברט קאפה, אלבר קאמי וגם אחד, ערבי-ישראלי חי - יוסף אבו ורדה.
הטקסטים שכתבה הניג, תוצאה של תחקיר, סדנת עבודה וחזרות, וכן אלה של גלעד עברון, על מות קאמי, ושל אבו ורדה על עצמו, מתבוננים במיקומו של האמן היוצר בחברה ובתרבות שלו, בהקשרים היסטוריים ופוליטיים המשפיעים עליו.
"זוז אתה מסתיר לי את השמש", צילום: יח"צ
כאש בשדה קוצים
כך מתקבלת תמונת פסיפס מקורית מאוד, לעתים תובענית, המורכבת מקטעים וסיפורים מוכרים, יותר או פחות בהתאם לטווח ההיכרות עמם שהחברה, באמצעות פרנסיה-שליטיה (הכוללים, מסתמא, גם את ממסדיה היצירתיים) מעניקה לעצמה או מסכימה לקבל.
הבחירה של החומרים מתוך מאות עמודים שנכתבו או נאמרו על ידי הדמויות ההיסטוריות, יומנים, מכתבים, כתבים וכדומיהם יצרה סיפור מתמשך של מצוקה – שגם אם תיבחן בביקורתיות עדיין היא הקרקע המובהקת ליצירה גדולה – המתגלגל כאש בשדה קוצים מהמאות הקודמות אל המאה הנוכחית, אל הכאן והעכשיו של מצוקת היוצרים החיים.
נמרוד ברגמן, כרוברט קאפה, פותח את המופע המרתק, בריצה במקום. כשהוא ייסוג וייעלם, כמעט עד החלק האחרון, נוטלת ממנו את ההולכה של המופע, כמעט ללא הפסקה, רבקה נוימן כמספרת בת דמותה של הניג, היושבת אל שולחן במרכז הבמה, ומנהלת בשובה ובנחת ובמבע מדויק את חשבון ההיסטוריה שלה ושל "אורחיה".
תחילה היינריך היינה, השור הזועם או נביא הזעם, כפי שמעצב אותו דורון תבורי – אף הוא ממושתקי קולו הייחודי – והוא עושה זאת באנרגיה מוטרפת ובגרמנית שהפיוט שלה מבשר רעות. אך מיד בקולו, בספרדית, ובפני ירח מחייכות שלום שמואלוב מעודן כפדריקו גרסיה לורקה. תרגום הטקסטים שלהם, כאשר הם בגרמנית או בספרדית, מוקרן על הקיר האחורי (עמעום תאורה ישפר את בהירות הכתוביות).
"זוז אתה מסתיר לי את השמש", צילום: יח"צ
לפעמים מול כיתת יורים
אין לנו בעיה עם המסרים המוכרים שלהם, אך הם מקבלים את הארה המפתיעה עם כניסתה של סלווה נקארה הנמרצת בפאה בלונדינית מתולתלת כלני ריפנשטאהל, הצלמת ובמאית סרטי התעמולה הנאציים. היא, שבחרה להסתיר את השמש וסירבה לרחוץ עדשים, היא זו שמדברת על האסתטיקה והיופי של האמנות.
אלה קיימים כמובן גם ביצירתו של אלבר קאמי, שאת מותו וקבורתו ומשנתו מלווים צמד החיילים הצרפתיים, אמיתי יעיש בן אוזיליו ויוסי צברי (שגם יוצר אתנחתות ריקוד סטפס בין התמונות) מייצגי הנאור והנדחה של הכיבוש הצרפתי באלג'יר. והם קיימים עוד יותר בצילומי המלחמות של רוברט קאפה, שנמרוד ברגמן מעצב אותו בחדות סכינאית.
ואז אנחנו כבר בעולם המוכר לנו – אם איננו עוצמים עיניים ומתעלמים ממנו – בסיועו הנדיב והמהודק של יוסף אבו ורדה. מה את רוצה שאהיה, שאל את הניג, זו ענתה לו במילה אחת: ערבי. כן, הוא "משלנו", ובכל זאת ביום פקודה, מה יהיה?
"זוז אתה מסתיר לי את השמש", צילום: יח"צ
זו מהותו וחשיבותו של הפרויקט, שגם כשהוא שופע הומור נפלא, הוא מגיש מסר רב עוצמה של אותה תבערה האוחזת במי שמבקשים להגיד לקהליהם אמת, ומוצאים עצמם נדחקים אל מחוץ לחברה, נדחים על ידי קהליהם וממסדיהם, ואפילו, לפעמים, ניצבים מול כיתב יורים, אמיתית או טוקבקיסטית ושלטונית.
שותפים רבים וטובים חברו לפרויקט הזה, המתרגמים חנן אלשטיין מגרמנית, שמעון בוזגלו מספרדית ואנגלית, סלמאן מצאלחה מערבית, המעצב החזותי עמית דרורי, צלם הווידאו ז'ראר אלון, מעצבת התלבושות מרים גורצקי-בילו, התחקירנית כרמל ידיד-ליבוביץ ומעצב הסאונד עדו מנור.
ובעיקר, ומבלי להגזים, אופירה הניג, שהקונספט והבימוי שלה חוללו בסופו של דבר את האירוע החשוב הזה. לטובתנו.