פסטיבלים - "שמשון ודלילה"

העונה החגיגית של האופרה הישראלית מסתיימת בהפקה פושרת של יצירה בינונית. וגם אם זה איננו כישלון, זאת עדיין החמצה מצערת.

המוזיקה היא עניין שולי

ה"אופרה הישראלית" מסיימת את העונה החגיגית לציון 20 שנותיה בהפקה נוצצת של אופרה פופולרית למדי, ועם זאת -שאיננה נחשבת לאחד משיאי היצירה בתחום הזה. יש בה שני תפקידים טובים ששני זמרים גדולים יכולים לזכות בתהילה באמצעותם, למרות שאין בה כמעט אריות לתפארת המקלחת.

אבל באופרה הישראלית - אם לשפוט על פי התכנייה - לא ממש מתעניינים במוזיקה ובמלחין, שארל קמי סן-סנס, שכתב אותה, וכמובן גם לא בכותב הליברית, פרדיננד למר. שמו של סן-סנס אמנם מוזכר פעם אחת, במחמאה שנותן הבמאי למוזיקה, אבל זהו. לא ביוגרפיה ולא נסיבות כתיבת האופרה, וכמובן שלא ניסיון כלשהו להתייחס למוזיקה, למרכיביה, אופיה וכיו"ב, כמקובל באופרות.

גישה כזאת מעבירה "בשורה" ברורה מאוד לקהל שחטף את כל הכרטיסים. לא, חלילה, לא באתם לשמוע מוזיקה. היא אצלנו רק עניין שולי. ואתם, קהלנו המסור, אינכם אמורים לדעת עליה שום דבר. תסתפקו בצילום פרק מהתנ"ך, במאמר על השאלה אם שמשון היה גיבור, ובמאמר על שמשון ודלילה בספרות ובשירה העברית (שני מאמרים שאין מציינים מי כותביהם). ויש גם תזכורת להפקות עבר של האופרה הזאת בארץ ולכוכבות הגדולות ששרו את דלילה והתעלמות מגוחכת מהעובדה שפלאסידו דומינגו שר כאן בשעתו, לפני 40 שנה, את תפקיד שמשון, ובעברית!

מגע הוליוודי והעמדה חזיתית

למרבה המזל, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית, המנצח אשר פיש, לא מתייחס לתכנייה והוא ניצח על התזמורת המצוינת של ראשון לציון, על הסולנים, ועל מקהלת פילהרמוניה, כאילו בכל זאת מדובר במדיום מוזיקלי.

ויליאם פרידקין הוא שם מוכר. בקולנוע. "מגרש השדים" שלו הוא מנכסי הקאלט הקולנועי. "הקשר הצרפתי" שלו הוא תעודת התהילה שלו - גם אוסקר, גם גלובוס הזהב. באופרה הוא מוכר קצת פחות, אבל יש לו ניסיון, בעירו לוס אנג`לס ובפירנצה.

את "שמשון ודלילה" הוא מביים בהפקה משותפת של האופרה הישראלית ושל האופרה של לוס אנג`לס. המגע ההוליוודי ניכר לעין, והן השחקנים שלו, והן הניצבים הרבים נדרשים למעט מאוד פעילות, בהעמדה חזיתית בעיקר.

התפאורה הגדולה והתלבושות שעיצב עבורו דירק הופקר, בעל הניסיון הרב בתחום האופרה, משדרות תפיסה חזותית, מרשימה בעיקר במערכה השלישית, וכך גם התאורה המצוינת שעיצב מרק ג`ונתן, והכוריאוגרפיה הפשוטה של מרק ריבו שממלאת את תפקידה, לפחות זה שהבמאי ייעד לה.

נשירת אבני הקלקר

את שמשון שר בטנור מתכתי בהיר מאוד אלן גלסמן, שרק באריה שלו בבית הסוהר, על רקע הצלפות חוזרות ונשנות, הצליח לבטא משהו דרמטי באמת. למריאנה טרסובה, ששרה את דלילה, יש מצו-סופרן יפה, ואת אריית הפיתוי הגדולה במערכה השניה היא מילאה רגש. זמר הבריטון סנג-יון קו היה צלול מאוד בתפקיד הכהן הגדול של דגון, ואנדראה סילבסטרי, עם קול בס ערב במיוחד, היה מרגש בתפקיד העברי הזקן.

אבל גם אלה במיטבם לא הצליחו להעמיק את הבימוי השטוח למדי, ולעתים גם חסר הפשר. כמו העמדת עשרות רבות של זמרי מקהלה וניצבים בשורות חזיתיות כמעט ללא תנועה. או יצירת רקע כאילו-אורגיאסטי בתמונה האחרונה, בארמון דגון. הבימוי הפשטני בלט במיוחד בתחום המשחק, ואפילו הדרמה הגדולה בנפשו של שמשון לא הייתה זוכה לביטוי אלמלא מלאכת האיפור והשמלה הקרועה שהוענקו לו אחרי שגילחו את ראשו וניקרו את עיניו.

אני יודע שזה קצת קטנוני לדרוש שתמונת הרס המקדש הפלישתי תהיה מדהימה. בכל זאת, זה מסוכן. אבל הפתרון שנמצא בהפקה הזאת גבל בגיחוך מעליב למדי. לאט לאט לקראת דחיקת העמודים נעלמו מרבית הנוכחים על הבמה, לשוליים או החוצה, כיודעים מה שמשון עתיד לעולל. ואז מיד אחרי שהפיל את העמודים (בקלילות הם נופלים) הוא קופץ לאחור ובורח מהבמה. או אז ניתן האות ושליש תפאורה מתמוטט וממרום הבמה נושרות אבני-קלקר צבועות. בדיוק לשטח הנקי מיושביו. מחיאות כפיים סוערות. עשינו את זה!

הנה כך מסתיימת העונה החגיגית בהפקה פושרת של יצירה בינונית. וגם אם זה איננו כישלון, זאת עדיין החמצה. כמה חבל.

לפרטים נוספים