מחזה במתקן הדמיה
המשוואה המיידית העולה בי היא בין "חתולה על גג פח לוהט", שמו של המחזה הנפלא מאת טנסי וויליאמס, לבין במאית הצועדת על כבל מעל תהום גועשת, שזה אולי התיאור שאני בוחר עבור לילך דקל-אבנרי אחרי שנים של היכרות קרובה עם יצירותיה הבימתיות.
כי כשם שמגי, הגיבורה המיוחדת של המחזה, נאבקת בבעלה המתנכר בריק, כך דקל-אבנרי נאבקת במחזה הכתוב, בדימויים שהצטברו סביבו ועליו, והיא יוצאת לדרך חתחתים, כנגד כל הסיכונים שהיא מוכנה להסתכן ובלבד שתגלה את האמת של המחזה.
את מה שדקל-אבנרי עושה הפעם, ואף יותר מבעבר, ניתן להשוות לכמה וכמה תהליכים, כמו שחזור מבנים ארכיטקטוניים רעועים או הרוסים, או משחקים הנוגעים בפירוק והרכבה. פאזל, קובייה הונגרית, לגו.
ואף יותר מכך, לילך דקל-אבנרי פועלת על המחזה ודמויותיו כמתקן הדמיה משוכלל (MRI) הסורק את התוכן והקרביים שלהם, וחושף את סימני המחלה התורשתית (אמריקנה) שכל כולה רשת של כחש והכחשה, או רמייה, כפי שאהוד מנור בחר בשעתו להגדיר זאת בתרגום המצוין שלו.
"מגי מחפשת את בריק", צילום: אשר סבידנסקי
עלילת המחזה מתארת כל מה שיכול להסתיר אמיתות של אהבה ותשוקה, קנאה ותככים, במשפחת אמריקאית דרומית טיפוסית, שבראשה ניצב ביג דדי, בן 65, ומבלי שיידע זאת הוא נגוע בסרטן סופני.
בנו הבכור גופר וכלתו מיי וילדיהם פולשים לחגיגת יום הולדתו במטרה להבטיח לעצמם את הירושה, על חשבונו של הבן האהוב בריק, שבעקבות התאבדות חברו הטוב הפך אלכוהוליסט, החל מתנכר לאשתו הלוהטת מגי והוא מדדה על קב אחרי שנפצע בנסיבות ליליות מחשידות.
ההצגה נפתחת תוך כדי כניסת הקהל כאשר על הבמה יש 15 מתמודדות על התפקיד הנכסף של מגי, כשהאור באולם ירד התברר בהדרגה שריבוי התפקידים של כל השחקנים, שריבוי המגלמים כל תפקיד, הוא המוליך החשמלי או המגנט שמחבר את הפיסות זו לזו.
כך כל דמות זוכה להארה מכיוונים שונים, בחולשותיה, בעוצמותיה, בספקותיה, בשקריה ובאמיתותיה בתוך התאורה המצוינת של שחר ורכזון שמכוונת את העין לפיסת במה זו או אחרת, שממקדת את המתרחש ואת המצב הפיזי והנפשי של התמונה.
"מגי מחפשת את בריק", צילום: אשר סבידנסקי
זהות פנימית חדשה
המפתיע והמיוחד בגרסה הזאת הוא הנאמנות שלה למקור. אמנם ההגדרה שלה היא "בעקבות" אך זהו מעקב צמוד עד כדי כך שיתמצא בו גם אם יש מי שאינו מכיר את המחזה, אפילו בגרסתו הקולנועית הנפלאה (אך המצונזרת) עם פול ניומן (שקופץ לביקור בהצגה הזאת), אליזבת טיילור וברל אייבס, מנוחתם עדן.
המעטפת, זו העלילה החיצונית של וויליאמס, נשמרה. אך מה שבתוכה – הוא כבר מבנה חדש. והוא הדבר ביחס לדמויות. אין אפילו אחת שנותרה ככתיבתה. הזהות השמית אמנם נשמרה אך הזהות הפנימית חדשה.
הנועז בהצגה הזאת הוא העלאתה במסגרת הסטודיו של ניסן נתיב ירושלים, עם תלמידי שנה ג' של מחזור כד. דקל-אבנרי הפיקה עמם כמה וכמה מרגליות ופניני משחק כקבוצה, הפועלת כמקהלה, שמעת לעת מובלט בה קול יחיד, כגבר או כאישה ולעתים גם וגם.
אלי שונפלד מרשים במיוחד בכפל תפקידיו כבריק גברי מאוד וכחברו-אהובו שהתאבד סקיפר, נשי-חידתי בנוסח צ'כוב על נדנדה. את הדמות הזאת משלימים גם, כל אחד באופיו המיוחד, דור ירושלמי, אלי ריימן, עמוס אורן ויובל שוורצמן שמתחיל דווקא כמגי כאובה מאוד. בתפקיד הזה מצטיינות גבריאלה ליצ'מן כמגי החתולה בחלקה הראשון של ההצגה, והלנה פוגוסוב כמגי האישה המנהלת את קרב חייה בחלק השני.
מצוינים גם שיר אנוש כביג-מאמא, אביחי אלעזרה כביג דדי, איתמר כהן כאח הבכור גופר ונעמה זיידמן כאשתו ההריונית והחתרנית מיי. בועז נחום, ניראל פרידמן, יואב כהן, ומיטל לוזון נכנסים ויוצאים לדמויות השונות.
"מגי מחפשת את בריק", צילום: אשר סבידנסקי
כל המשתתפים נוטלים חלק בהרכבים מקהלתיים של בריק, ביג דאדי, ילדיו של גופר ורופא המשפחה, תוך חילופי תלבושות ואבזרים – כולל מיטתם של מגי ובריק המתפרקת לקביים – בעיצוב של גל גרופית. איתן בוגנים עיצב את חלל הבמה, וערך את קטעי והווידאו והמוזיקה.
בסיכומו של דבר "מגי מחפשת את בריק" הוא יצירה בימתית מקורית, מעוררת מחשבה על תכניה ועל התפיסה הבימתית המיוחדת שלה.