הרעב של גיל פרנק לתפקידים עם בשר אינו הופך את ההצגה לסעודת גורמה
תודה מיוחדת
בתכניית ההצגה החדשה של אנסמבל הרצליה הכוללת את מחזה "צרים" מאת יעקב איילי בנוסחו המלא, לפני קיצוצים ושינויים במהלך החזרות, מופיעה תודה מיוחדת של עודד קוטלר, מנהל האנסמבל והבמאי, לגיל פרנק, שחקן הקאמרי המתארח בהצגה הזאת.
אין לי מושג על מה ולמה מגיעה לו תודה מיוחדת, אך אני משער שהיא מגיעה לו לפחות בגין עניין אחד פעוט: הסכמתו לשחק במחזה מופרך ומשעמם מראשיתו ועד אחריתו. כי כן, כבר עשור שנים ויותר גיל פרנק הוא אחד השחקנים המוערכים ביותר בתמונת התאטרון הישראלי, ובצדק, והשתתפותו בהצגה הזאת היא קלף חזק מראש, וגם בדיעבד.
בכל פעם שאני צופה בו אני חש בבמשחקו רעב ורואה איך הוא נועץ שיניו עמוק לתוך רקמות התפקידים העסיסיים – יותר או קצת פחות - שהוא זוכה בהם בהגרלות הרפרטואר השנתיות. הוא שחקן טורף, גם את הקהל הצופה בו בשעת מעשה, והוא בהחלט איננו צמחוני ולבטח לא טבעוני. בקרוב, התבשרנו, הוא יהיה מקבת בתאטרון הבית שלו, הקאמרי.
ויש בו, מה לעשות, קורטוב של נדיבות אלגנטית – מה שהופך את משחקו לאמנות העיצוב של ההיפוך האנושי. ומשחקו הוא גם המחמאה היחידה שאני יכול לשלוף
כי כן, פרנק בתפקיד נטול שם ונטול זהות לאומית מפורשת יוצר דמות מיוחדת בוטה ורכה של אבהות, גבריות, נקמנות ורמיזה של מיניות, כאב המגיע עם בנו מאחד הכפרים בשפך ירדן לשפץ "ווילה יוקרתית, באחד מפרבריה של עיר", כהגדרת המחזאי.
בעיצובה של דניאלה מור הווילה לא נראית יוקרתית למרות גרם מדרגות מיותר ונברשת מגוחכת בחוץ (ואחר כך בפנים),והיא בנויה מלוחות גבס אפורים בחוץ, או מעוטרי טפטים מכוערים בפנים. התאורה של רפי עובדיה לא משדרגת את העניין.
צרים (צילום: גדי דגון)
על השיפוץ אחראית אישה שילדיה כבר גדלו ועזבו, ובעלה יוצא לעסקיו בחו"ל בתחילת המחזה, כדי לשוב בזמן אל הפיענוח הסופי של השיפוץ ושל מערכות היחסים הגלויות או הנרמזות ונחשפות. מה שמתרחש בדרך הוא הרבה טקסט דמוי פיוט או דמוי חוכמת חיים, שאפילו משחקו המעודן של גיל פרנק אינו הופך אותו לפנינים, מרגליות או יהלומים.
עלילת המסגרת הזאת אמורה להכיל בתוכה משמעות, ואותה מנסה להגדיר עבורנו מאמר של ד"ר יפה רזלי המופיע בתכנייה. היא מצביעה במפורש על האפוקליפטיקה של פער הזהויות בחברה שלנו, בין יהודים לערבים, הנעים ונדים במתחם הדעות הקדומות ההדדיות, וההיסטוריה המדממת.
גם אם היא צודקת כאקדמאית בניתוח התופעה, ואפילו בייחוס רעיונותיה למחזה, עדיין נותרת בעינה התחושה שלי כי "צרים" הוא מחזה מופרך בתוכנו ובדרמטורגיה שלו. איילי, שהוא משורר מוערך, נותר במחזה הזה מחוץ למשוואה, אובייקטיבי, במקום להיות גלוי ומפורש בדעותיו, גם אם אין לו פתרון מעשי התואם אותן.
יתרה מזאת, אני מאמין שגם במיטבו, וככל רצונו הטוב, איילי, ככל מחזאי יהודי-ישראלי, אינו יכול להיכנס באמת ובתמים לעורו של הערבי, האזרח המקופח במדינתו או הפלסטיני הכבוש בארצו, ולייצג אותו ואת תרבותו, את השקפת עולמו, או את קיפוחו.
צרים (צילום: גדי דגון)
בהצגה משתתפים גם ערן איווניר כבעל הנוסע לעסקיו ושב כאל מן המכונה כדי לפתור את הדרמה, נטלי עטיה כאישה עם הנעה בעצבנות בין היסטריה ופחד לבין התנשאות מחנכת, ומוטי לוגסי הצעיר כבן השתקן בדרך כלל של השיפוצניק.
הם עושים את מלאכתם נאמנה בבימויו של קוטלר, אך גם הם כמו גיל פרנק, והאקורדים הזועמים של המלחין פיליפ גלאס אינם הופכים את המחזה ואת הצגתו לסעודת תאטרון גורמה.