פסטיבלים - הזמרת קרחת יותר – יונסקו של כאן ועכשיו

תיאטרון החאן ממשיך לרוץ קדימה עם הקו האמנותי שלו, שהפעם נמתח עד לשיאי האבסורד של יונסקו ושל המשחק הקבוצתי המשובח.

בימוי פקחי, תרגום נושך

לפני שלושים ושלוש שנים צפיתי ב"זמרת בעלת הקרחת" באולם קטן בפריז, יחד עם עוד שלושה צופים. כיוון שהיינו ארבעה, לא בוטלה ההצגה. האולם היה כמעט ריק, אבל ההנאה המובטחת, על פי כל ההמלצות, הייתה מלאה. נשארתי מאז עם טעם של געגוע.

ההצגה החדשה בתיאטרון החאן הירושלמי הבהירה לי יותר מהכל עד כמה אז`ן יונסקו הוא מחזאי של כאן ועכשיו, ועד כמה האבסורד אינו נחלת התיאטרון אלא סם החיים שזורם לנו בעורקים. ההצגה של החאן מחברת שני מחזות קצרים מתחילת דרכו של יונסקו, "הזמרת הקירחת" (אין יצור כזה במחזה) ו"סיוט בשניים".

במחזה הראשון, שיונסקו מגדיר אותו כבדיחה עם סוף מר, אנו נקלעים לביתו של זוג אנגלי (ניר רון ועירית פשטן) שאין להם מה לומר זה לזה והם עושים זאת נפלא, עד שמגיע אליהם זוג אנגלי אחר (אריה צ`רנר ופלורנס בלוך) שגם להם אין הרבה מה לומר זה לזה, אבל חמור מזה, הם כבר לא כל כך מכירים איש את אשתו. יש גם משרתת (כרמית מסילתי קפלן) שבמיטב המסורת האנגלית היא קצת שתלטנית, ויש גם מפקד כבאים (לירון ברנס), שמוכרח, באמת מוכרח, לספר סיפורים ובדיחות.

במחזה השני אנו פוגשים זוג מסוכסך למדי (רון ופשטן), נוקם ונוטר, שאינו חדל להתנצח, בשעה שבחוץ משתוללת מלחמה. שום דבר לא יעצור את השניים, גם לא הקירות הנופלים, גם לא הפגזים, גם לא המשרתת ורב הכבאים ואפילו לא הזוג השכן.

על פניו אין סיפור ואין עלילה בשני המחזות, אבל הצירוף ביניהם, בבימויה הפיקחי של מור פרנק, ועם התרגום הנושך של דורי פרנס, יוצק תוכן חדש, אבסורדי כשלעצמו, למערכת המטורפת שיונסקו מעצב במשפטים קצרים, בכמה מונולוגים, ובמצב שאין לו התחלה אמצע או סוף.

במה מגובשת

הבמאית מנצלת היטב את הקצב שמכתיב יונסקו וממצה בפשטות נקייה את המצבים שהוא מתאר. הבימוי שלה מתרכז בעיצוב הדמויות באמצעות הטקסטים הריקים לכאורה, ובכך עיקר כוחו. כל אחד מהשחקנים של פרנק משתמש במילים לאיפיון הדמות שהוא מגלם. עירית פשטן חותכת את האוויר כבסכין חדה, ניר רון מחפש מוצא מקיומו המעומעם, אריה צ`רנר מעוגל בהתרפסותו העצמית, פלורנס בלוך זוויתית באי יכולתה לתקשר, כרמית מסילתי-קפלן מוצקה ונוקשה, ולירון ברנס מטריף את המצב כשהוא על סף התמוטטות.

הדמויות פועלות לכאורה כצורות חיים גיאומטריות, כמעט ללא רוח חיים, אך בה בעת הן מצטרפות לתמונה אנושית סוערת. משהו בוער מתחת רגליהם והם לא יודעים מה.

לקבוצת השחקנים הנפלאה הזאת יש גם שותפים בדמותם של סבטלנה ברגר, מעצבת התפאורה והתלבושות, רוני כהן מעצב התאורה ואבי בללי מעצב המוזיקה והאפקטים. השלושה יוצרים יחד במה מגובשת שבה כל פריט, כל גוון, כל אפקט תאורה או סאונד, וכל צליל מוזיקלי משחקים זה עם זה כשחקנים אנושיים.

יונסקו ומור פרנק עושים הכל כדי שנצחק. ממש כך. כאומרים שאין הבדל בין הזוגות ששולפים מילים ריקות מאמתחתם, או מטיחים זה בזה אמיתות כואבות, לביננו היושבים באולם וצופים בהם, כשבחוץ משתוללות שנאה, מלחמה, ואש לוהטת המאיימות לשרוף את הבית.

כמו אצל גוגול. אנחנו צוחקים מעצמנו ומאמינים, או מקווים, שלנו זה לא יקרה. יונסקו קצת יותר פסימי. והתמרור שהוא מציב בוהק למרחוק.

מועדי הצגות