משחקי האלים
 
בשנים האחרונות שבתי לפגוש את הדרמה הגדולה של סופוקלס, אבן דרך יקרה מפז בתולדות המעבר של מופעי הפולחן השבטיים אל  הבמה של אמפיתאטרונים רחבי ידיים שהוקמו בעולם "המודרני" של יוון העתיקה.
 
פגשתי את אדיפוס פקוח העיניים העיוור לחטאו, גוזר את עונשו ומנקר אותן כשהוא רואה סוף סוף את אשמתו בגרסות שונות בתאטרון הסמטה ביפו, ואל על במתו הגדולה של התאטרון הלאומי האנגלי. ואפילו זכרתי משהו, איזה רושם מלא הוד, של חווית ילדות רחוקה עם פינקל ומסקין ורובינא וברטונוב.
 
אבל למדתי במשך השנים כי אין דרך אחת המוליכה אל סודה הגדול של היצירה הזאת, שעלילתה כתובה בדפיה הראשונים, והיא בכל זאת מתקדמת כסיפור מתח בלשי, צעד צעד, באיטיות מכוונת, אל הקתרזיס של הגילוי והאמת.
 
ואיכשהו, בלי משים, כמעט ונבלעת בתהליך הזה התודעה כי זוהי דרמה נחרצת של משחקי אלים המתחרים ביניהם מי ייחשב כאל נקמות גדול יותר, שעל מזבחו ייערפו חייהם של  ה"קטנים" (כן, אני שואל את המושג הזה מהמפגש הבימתי הטרי עם האיש הקטן של הנס פאלאדה).
 
ולמדתי כי כמו אדיפוס עלי לבוא אל ההצגות של המחזה הזה בתום לב, להדחיק את כל מה שאני חושב ומצפה ורוצה שיקרה, ולחפש את "האשם" החדש. והנה, להפתעתי-שמחתי מצאתי את עצמי אמש בלב תל אביב יושב קשוב ומרוכז במתרחש על הבמה, כאילו לראשונה.
 
זו אולי המחמאה החשובה ביותר שאפשר לתת לכל הצגת תאטרון ויהיו נסיבותיה ומרכיביה  גדולים מהחיים, סוחפים ומטלטלים,  או קטנים וצנועים, שבהם השוליים חודרים אל המרכז  ומגלים שאפשר גם אחרת.
 
כזה הוא המהלך המסוכן שלקח על עצמו תאטרון פסיק הירושלמי, שמעט מאוד אנחנו יודעים עליו ועל הקף פעילותו. אבל משהו טוב וחשוב קורה שם לאחרונה, כמו כניסתה של הקבוצה לבית משלה, ובמקביל אימוצה על ידי תאטרון בית ליסין, ואירוחה באולם הבית הגדול שלו. 
 


אדיפוס המלך (תמונת יח"צ)


צעקת כאב חרישית
 
אולי משום כך ההחלטה להתמודד עם הקלאסיקה הגדולה של "אדיפוס המלך" היא נועזת ומסוכנת אף יותר. כי הקבוצה שהילכה באינטימיות מוצאת עצמה על במה גדולה מול קהל רב ועם הצגה מופנמת דווקא, שבה הפתוס הגדול מרכין ראש בענווה.
 
זו התמונה שיצרה עבורי ההצגה שביים שמואל הדג'ס עם הנוסח העברי הבהיר והישיר של בן בר שביט, המוזיקה של יאיר סרי הקוצבת את הזמן ההולך וכלה, ועיצוב החלל האפל של רקפת  לוי, שבולטים בו ראשי האיילים הכרותים ועורות הכבשים, ונפלאות בתוכו התלבושות שגזרותיהן מסתירות או חושפות בגווניהן מלבן עד שחור.
 
זו הצגה שהטון העצור שלה מאלץ את הצופה להקשיב, להתבונן, לנסות להבין מה דוחף את אדיפוס לרצות לגלות את האשם במגיפה המכלה את תבי על זקניה ועל עולליה. וזהו הטון שבו אסי שמעוני מעצב את הדמות הזאת, שיש בה גם רצון טוב להושיע את בני עמו, גם את הכוח להיות מאוים, ובעיקר את היכולת להבין בסופו של דבר מה מסתתר מעבר לדלת הברזל הכבדה של הגורל.
 
טובים לצדו עוזי ביטון כקראון הנאלץ להגן על עצמו כחשוד במזימה להדיח את אדיפוס, רמי בן גור כתרזיאס, הנביא העיוור, השולף באי רצון את מפתח לחידת-הגורל, וגיא דורון כשליח מקורינת שמביא את החדשות ההופכות להיות בשורת איוב.
 
ערן קראוס היה מדוד מאוד כרועה הזקן שרחמיו האנושיים והעזתו להפר את צו המלך הם שבראשיתו של דבר, אי אז כשאדיפוס היה עולל, חרצו את גורלו ואת גורל אביו, אמו-אשתו יוקסטה, ובהמשך של דורות צאצאיהם המקוללים.
 
תמר שגיא הייתה יוקסטה עניינית מאוד, שתבונתה המעשית הייתה יכולה לעצור את המהלך הטרגי. פרידתה מאדיפוס, בדרכה לתלות את עצמה, הייתה רגע מכמיר שבו הצליחה להיות אם, רעיה ושותפה לחטא. רוזי ריצ'מן הייתה טובה ורהוטה כקול העם התוהה והתובע מענה למען הדורות הבאים.
 
בסיכומו של דבר "אדיפוס המלך" של תאטרון פסיק היא הצגה שמנסה לספר משהו שיש בו צעקת כאב קטנה, דמעה אנושית, ליטוף כואב של צער.