מעשה ברוריה שינה לי את החיים

בין האנשים הרבים שמותו של הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע, גרם להם צער עמוק, נמנית גם מנהלת קבוצת התיאטרון הירושלמי, גבריאלה לב. "היינו חברים", היא מציינת ודולה את הזיכרון הראשון שלה ממנו, כמעט מלפני 40 שנה, מאז היותה עולה חדשה.

"כשקראנו ביחד את הסיפור מהתלמוד על ברוריה, הרגשתי שמאותו רגע החיים שלי לא יהיו אותו דבר כפי שהיו עד אז", היא משחזרת. "זה שפגשתי את הסיפור המסוים הזה הודות לרב, שינה לי את החיים".

מהתלהבותך מהסיפור ההוא האם ניתן להסיק שהתרבות היהודית שוביניסטית? איך זה בהשוואה לתרבויות אחרות שעמן נפגשת?

"בהחלט כן. התרבות היהודית שוביניסטית, אבל אל נשכח שלפני 150 שנה נשים לא יכלו להיכנס לא לאוקספורד ולא לקמברידג', לא לייל ולא להרוורד. בעצם, התרבות העולמית, שאנחנו חושבים שהיא נאורה ויותר מתקדמת משלנו, היא לא בדיוק כך. נכון שהחרדים הקיצוניים לוקחים את זה למקום שמאוד מעציב אותי, עם כל ההדרה, אבל זה לא כל כך שונה מהתרבויות בעולם. אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה בחוץ, אנחנו בסדר גמור".

אפשר לשנות את ההתייחסות דרך תיאטרון?

"אני לא באה לשנות, אלא להרים את המודעות. פוליטיקאים באים לשנות. כל אחד עם הייעוד שלו ועם התפקיד שלו. בתפקיד שלי אני רואה את עצמי ככלי. ככזאת, עלי להרים דרך האמנות שלי את המודעות לכך שהאפקט הזה ילך הלאה, לאן שזה ילך.

"אם לפני 25 שנה אנחנו, בקבוצת התיאטרון הירושלמי, היינו היחידים שהתעסקו עם מקורות יהודיים דרך אמנות הבמה, עכשיו יש כאן המון קבוצות שמתעסקות בזה. רובן דתיות ואילו אנחנו אף פעם לא ראינו את עצמנו כדתיים, אלא כמתעסקים עם מיתוסים, היסטוריה ותרבות של עם. ריבוי הקבוצות נותן לי הרבה נחת ואומר לי שהייתה לנו השפעה על התרבות הישראלית".



אלמלא המלאך (צילום: אלי מתיתיהו)



השופר הוא קולה של שרה

לאחר שהעמדת במרכז הצגה קודמת את אסתר המלכה, את מעמידה במרכז "אלמלא המלאך", ההצגה החדשה של הקבוצה, בבימוי סרג' ועקנין, את דמותה של שרה אמנו. מדוע? האם את מרגישה שהיא מקופחת במקרא?

"לא אני מרגישה, אלא זה בא מהמדרש, שיש בו מידה רבה של חתרנות. הוא מסביר איך שרה מתה כתוצאה מהעקדה. דרך זה הוא מביא ביקורת מאוד חריפה על  כך שהאל מבקש מאב להקריב את בנו. לבד מהסיפור שמופיע בתורה, יש כמה סיפורים מתחת לשטח שמופיעים במדרשים. את זה אנחנו מביאים בהצגה. אגב, האם שמעת פעם את השופר?"

בוודאי! איך לא?

"וידעת שכאשר שמעת את השופר זה קולה של שרה?"

לא

"שרה מתה לפי התורה בגיל 127, ככתוב בפתח פרשת 'וחיי שרה', כך שאפשר לומר שהיא מתה בשיבה טובה, לאחר שילדה את יצחק בגיל ...תשעים. המדרש מספר שכאשר יצחק חזר אל אמו, היא שאלה אותו 'אי היית, בני?' והוא סיפר לה את סיפור העקדה, או ככתוב שם – 'נטל סכין לשחטני' והוסיף – 'אלמלא המלאך, כבר הייתי שחוט'. ואז היא תהתה איך עם כל ההבטחות שאנחנו נהיה עם גדול ונבחר זה תלוי על בלימה של מלאך.

"לפי המדרש, למשמע דבריו היא צווחה שישה קולות כנגד שש תקיעות וכנגד שש יבבות. אז פרחה נשמתה והיא מתה. אותם קולות, שההד להם הוא בתקיעת השופר, הם המחאה שלה - שאי אפשר להביע אותה במילים – לבל יבקש אל מהורים להקריב את ילדם. המדרש, אם כן, הוא זה שמשווה את קולה של שרה לקולו של השופר. כלומר, בהצגה אנחנו מביאים את מחאתה של שרה, שרצתה עולם אחר בשביל ילדיה".

בעודנו נסחפים לדיון הזה, אספר לך שאמש צפיתי ב"איפגניה", הצגת תיאטרון באר-שבע, שבה האב, המלך אגממנון, מקריב לאלים כקרבן את בתו, איפגניה.

"ואלה לא היו רק היוונים, כפי שראית בהצגה. לא חסרים סיפורים מסופוטמיים והודיים על אב שמעלה את ילדיו כקרבן. אצלנו לא העלו קרבן כזה וכשזה כמעט קרה, בא המלאך ומנע מאברהם מלעשות כן. זאת הייתה קפיצה ענקית בתרבות העולם, כאשר אברהם לבסוף לא שחט את יצחק, למרות הסכין שנטל לידיו".

אתן שלוש שחקניות שמתחלקות בסיפורה של שרה.

"החלוקה בינינו היא כך שאני משחקת את שרה המיתית, כלומר שרה מהמקורות; רות וידר-מגן משחקת את שרה הפנטסטית והלירית ואילו צהלה מיכאלי, הצעירה מבין שלושתנו, משחקת בהצגה את שרה הישראלית, שרה של ימינו".

האם נידון בהצגה יחסה של שרה להגר?

"שרה אומרת להגר – 'אהבתי אותך. לכן, נתתי לך את אברהם, אישי, לך לאיש וילדת לו בן שיהיה גוי גדול, אז מה עוד את רוצה? הרי יכולנו להיות בנות ברית. שתינו גולות. שתינו נתונות לחסדם של גברים. אני זוכרת שנתתי לך ללכת עם ילדך למות במדבר ועל כך אני מבקשת סליחה'.

"אני לא מחווה דעה על המעשים שלהן, אבל אני מקווה שדרך המשחק שלנו אנחנו מעלות את המודעות למצבן של הנשים וגורמות לראות את המצב בצורה אחרת. וזאת – בדרך שלנו, בקטן כזה ולא באופן בומבסטי".

זה לא מחזה חדש.

"אכן, העלינו לראשונה את ההצגה כבר לפני 18 שנה ומחברת המחזה, עליזה עליון-ישראלי, ממייסדות הקבוצה, נפטרה לפני ארבע שנים. ההצגה הוחזרה לבמה לאחר שקיבלנו הזמנה להציג בפסטיבל בדרזדן, בגרמניה. מבין כל האפשרויות שהעמדנו בפניהם הם רצו דווקא את המחזה הזה. כששאלתי אותם אם הם בטוחים בכך, הם אמרו שזה נראה להם אקטואלי. אז אמרתי לעצמי, שאם הגויים מגלים עניין, מוטב לחזור אל המחזה ולהביא אותו בדרך קצת אחרת. הטקסט הוא של עליזה, אבל הוספנו ושינינו, כולל תוספת של שירי לדינו".

מה פתאום?

"הלדינו התקשר בגרסה המקורית של ההצגה עם השיר על אברהם אבינו. כעת, כשפתחנו את את המחזה מחדש, שאלנו את עצמנו כנשים יותר מבוגרות מה היה לנו עם אותו שיר. כדי למצוא תשובה, חקרנו ומצאנו ששירת הלדינו נוצרה בעיקר בידי נשים ובדרך כלל היא מבוצעת על ידן. רוב שירי הלדינו הם שירי-ערש. ומי שרו אותם? – זה ברור. יש בכך משהו על-תקופתי ש'עושה ויש' על כל הזמנים".

ונתן לב, שעיבד לכן את שירי הלדינו?

(צוחקת) "הוא בעלי, איש מחשבים, שהיה מוזיקאי באנגליה, כשהתחתנו".



אלמלא המלאך (צילום: אלי מתיתיהו)



שלום עליכם בקטמונים

בסיפורה האישי לב היא גלגול יהודי. היא נולדה בצרפת להורים ניצולי שואה ובגיל שנתיים היגרה איתם לסידני שבאוסטרליה. כששואלים אותה אם העברית שלה משם, לב מפתיעה כשהיא אומרת "העברית שלי היא לגמרי מפה". זוהי עברית על-תקנית, כיאה למי שלא למדה באולפן וככל שהיא גבוהה בהשוואה לשיח הצברים, היא גדושה בשגיאות דקדוק חינניות שכדי לא להכביד, לא מצוטטות כאן...

"אני בוכה כל הזמן כי כשחקנית צעירה, עולה חדשה, לא הייתה לי סבלנות לאולפן", מתוודה לב. "בגלל זה העברית שלי מלאת שגיאות".

לאחר שלמדה לתואר ראשון בתיאטרון בסידני, היא יצאה ללונדון לשם המשך לימודיה ועברה למשחק בתיאטראות שונים, כולל ה"אולדוויק". עד כמה שזה יישמע מוזר לעומת פעילותה החתרנית במידת-מה בארץ, "התחלתי כשחקנית של תיאטראות רפרטואריים רגילים ובדרך קונבנציונלית".

"כשעמדתי לנסוע מאוסטרליה, כולם אמרו לי שאין צ'אנס שאקבל עבודה בלונדון", לב מאזכרת. "אמרתי שאין לי כוונה לשחק, אלא להמשיך את הלימודים לתואר שני. אבל זה היה יותר מדי מפתה. ניגשתי לאודישנים והתקבלתי. ההצלחה באה לי שם יותר מדי בקלות ומשהו בתוכי הרגיש ריק. לכאורה, הייתי בדרך לצמרת, שחקנית צעירה שנראתה מממשת את החלום שלה. לא הבנתי מניין הריקנות שהציקה לי. אז באתי לישראל בדיוק לפני מלחמת יום כיפור, כשבכלל לא חשבתי שאשאר כאן".

כשהגעת, מה מצאת מבחינת תיאטרון?

"להגיד את האמת? – מצאתי בתיאטרון הישראלי שיעמום ושיממון. איכשהו פגשתי את השחקן המנוח מישה אשרוב. 'אני אקח אותך להבימה', הוא אמר לי.  והוא לקח אותי לאודישן שם. ועל מה? – על... שקספיר בעברית. 'מה אני עושה פה? הרי שיחקתי את שקספיר באנגלית במקום הכי שקספירי בעולם', תפסתי את עצמי במצב נבוך.

"אז אמרתי יפה תודה להבימה והלכתי לחאן, בירושלים, כשהתיאטרון שם נוהל בידי מייקל אלפרדס. בדיוק הם חשבו להציג את פינטר בעברית. זה כבר הכניס אותי למשברון. מה זה פה, סניף של לונדון? – התפלאתי. אם כבר, אולי כדאי לחזור אל הדבר האמיתי".

לא חזרת...

"מה שעצר אותי זה שהתחלתי לביים ילדים בקטמונים, ממש בהמשך לפעילות הפנתרים השחורים. האמת? – פחדתי. הרי בקושי ידעתי קצת עברית. 'את תצליחי!' נאמר לי והוצמד לי מדריך".

כך נשארת בירושלים.

"כך נשארתי בירושלים".

וכך פתחת במסע שלך בפרינג' הישראלי?

"העבודה עם הילדים בקטמונים ענתה על הציפיות שלי. היא מילאה לי את הריקנות שכל כך הציקה לי באנגליה. היא יצקה בי תקווה והעניקה לי איזשהו כוח לעשות דברים שכיום לא מובן מאיפה לקחתי את האומץ כדי לעשות אותם.

"לא תאמין עם מה התחלתי שם. כשהתקרב חג החנוכה, העליתי בקטמונים את הצגת 'דמעות של חנוכה' מאת שלום עליכם. מדריכים הזהירו אותי שטעיתי בכתובת עם ההצגה הזאת. אבל הילדים התלהבו. 'נתחפש לשכנוזים!' הם השתגעו מהעניין וזה פשוט יצא נפלא".

בעקבות העבודה עם הילדים בקטמונים מן הסתם כבר לא יכולת לשוב ללונדון.

"זה לא היה נעים בגלל התקופה, מייד לאחר המלחמה בסוף 73'. הרגשתי מעורבת באיזשהו שינוי משמעותי שהתרחש בחברה הישראלית. הייתי סקרנית לראות את המשך הסיפור".

המקום הכי איני בירושלים

כמעט 40 שנה עברו מאז ולא ניסית עוד להכניס רגל לתיאטרון הרפרטוארי?

"ממש לא ניסיתי. פעם עודד קוטלר טלפן אלי, כשהיה מנהל תיאטרון חיפה, לאחר שהוא ראה אותי בהצגת 'מעשה ברוריה' שהצגתי עם הקבוצה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שהוא כזכור המייסד שלו.

"זאת הייתה ההזדמנות שלי לשחק בתיאטרון רפרטוארי. מאוד רציתי, מתוך הערכה ליצירתיות של עודד ולחזון שלו. אבל אז, כאמא לשלושה ילדים קטנים בירושלים, זה לא נראה היה לי אפשרי לשחק בחיפה. הבנתי שזה אולי חלום, אבל לא החיים שלי. היה לי ברור שברגע שהשבתי לו בשלילה, סגרתי לעצמי את הדלת. עם השנים הילדים גדלו, כמובן, אבל אף אחד כבר לא מציע לי תפקידים. זאת הייתה ההצעה היחידה. כך נשארתי בקבוצה שהקמתי עם רות וידר-מגן, אחותי ועם עליזה שהזכרנו ועם ג'ויס מילר, כששתיהן הלכו לעולמן".

קבוצת התיאטרון הירושלמי, בהנהגת לב, היא כל עולמה והיא מתברכת בבית מזי"א, בבירה, שהועמד לרשות הקבוצה ב"שותף" עם תיאטרוני "פסיק" ו"האינקובטור".

 "קיבלנו את המקום הכי 'איני' בירושלים, ליד שוק מחנה יהודה", אומרת לב שמגיחה משם עם עמיתיה לפסטיבלים ברחבי תבל. "יש לי הרגשה שלכל מקום שאנחנו מגיעים אליו אנחנו מביאים משהו אחר מישראל, אולי בגלל שההצגות שלנו אינן פוליטיות. דווקא ההתבססות על המקורות פותחת אפשרות להידברות, אולי בניגוד לאי אלה הצגות מהארץ שיש בהן הכאה על חטא כמה שאנחנו, כביכול, אשמים".

לב, שביום ראשון האחרון הוענק לה אות הוקרה מ-ויצ"ו, היא אם לנדב, מוזיקאי שיש לו להקה ולאשר ולברק, שהם ביחד בביזנס.

לאשת התיאטרון הפעלתנית יש שבעה נכדים. כשהבכורה ביניהן, אסיף, בת השש, נשאלה על-ידי המורה מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה, לא חשבה פעמיים וענתה: "כשאהיה גדולה, אקים תיאטרון משלי, כמו סבתא..."