|
|
|
 מבחינה מוזיקלית, אפשר לומר כי ידו של מוסורגסקי הייתה חזקה יותר מידה של המנצחת קרי-לין וילסון. היא אמנם ניהלה את העסק בלהיטות אך לא השכילה להבעיר את המנועים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ... גם צד הזמרה נטה לכיוון הבינוני, ואף למטה מזה בכל מה שנוגע למשחק"
|
|
|
|
|
יצירתו הגדולה של מוסורגסקי חוזרת בגרסה רזה וקרה לאופרה הישראלית
צנזורה "יצירתית"
אם יש משהו שאני אוהב באמנויות הבמה הדרמטיות הרי אלה צירופי המקרים שמתרחשים ברגע נתון אחד ביניהן לבין המציאות, הקרובה או הרחוקה. אמש בשבע בערב אכן התרחשו צירופי מקרים כאלה באופן כפול ומכופל.
בוותיקן בחרו את האפיפיור החדש פרנציסקוס, הראשון הנושא את שמו של קדוש העוני והעניים, ובציר תל-אביב-ירושלים הוסכם על קואליציית נתניהו השלישית, ועל במת האופרה הישראלית עלה בוריס גודונוב, אחרי שרצח את יורשו של איוון האיום, הכתיר עצמו לצאר במהלך נוסח ריצ`רד ה-3 האנגלי "לפי דרישת העם".
בהמשך, האופרה מתארת שני מהלכים מקבילים, המוליכים את גודונוב אל טירופו ואל מותו. המהלך הראשון הוא בעיקרו פסיכולוגי - החשדות על מעשיו רודפים אותו ואת מצפונו. זה המהלך ההופך את דמות הנבל לדמות טרגית. זה גם מה שעניין את המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי בגרסה המקורית של האופרה.
במקביל, שלטונו ואהדת העם מגיעים לידי שבר כאשר מאחד המנזרים נמלט נזיר צעיר שהכריז על עצמו כדמיטרי, בנו ויורשו של איוון, וכי לא הוא זה שנרצח בשיסוף גרון וגופתו נמצאה בשעתו.
זאת הנקודה שבה מוסורגסקי מצא את המענה לדרישתה ה"יצירתית" של הצנזורה להוסיף דמות נשית "כמקובל באופרות", ולאו דווקא מתוך רצון לכבד את הנשים. מוסורגסקי נענה לצו, והוסיף מערכה שלמה של שידוך פוליטי בין המתחזה וצעירה שאפתנית, מרינה מנישק, בתו של מצביא פולני.
"בוריס גודונוב" (צילום: יוסי צבקר)
יחד הם יגיעו בסופו של דבר אל הקרמלין, ובסיוע של אצילים בוגדים יתפסו את השלטון, כאשר טירופו של בוריס גובר על יכולתו להדוף את אויביו הצרים עליו, והוא מכתיר את בנו פיודור לצאר החדש. מאוחר מדי. נאמנות האצולה, הצבא והעם עוברת אל המתחזה.
קירות גבוהים מתנייעים
זו הפעם השלישית שמועלית כאן האופרה הגדולה של מוסורגסקי, שגם כתב את הליברית על פי הטרגדיה השקספירית הגדולה של אלכסנדר פושקין ו"תולדות המדינה הרוסית" של ניקולאי קרמזין, ובשלוש ההפקות בחרו את הגרסה השנייה, הארוכה, של האופרה.
ההפקה הראשונה הייתה זו שחנכה את המשכן לאמנויות הבמה לפני 19 שנים, הפקה גדולה ומרשימה בניצוחו של גארי ברתיני ז"ל. אותה הפקה נועדה, בין השאר, לשכנע את מי שעדיין התלבטו אם כדאי לשחר לפתחה של האופרה הישראלית, אז עדיין "החדשה" והצעירה לימים. תריסר שנים אחר כך עברה כאן הפקה בינונית למדי של בית האופרה הרוסי "הליקון".
"בוריס גודונוב" (צילום: יוסי צבקר)
ההפקה הנוכחית, שנולדה לפני עשרים שנה בפינלנד, מתאפיינת בהיותה רזה מבחינה בימתית. התפאורה בנויה על שלושה קירות גבוהים, בגוון אלומיניום, המתנייעים מצד לצד ויוצרים מיקומים שונים, בעזרת התאורה, המדגישה דווקא את האפרוריות הקרה של הבמה כמעט לכל אורכה של האופרה.
היוצאות מן הכלל ומחממות קצת את המצב הן שתי תמונות יפות הראשונה בתוך הקרמלין, במערכה הראשונה, כאשר הגוון הוא לבן זוהר ובמרכז ניצב שעון ענק שבבסיסו מסתובב כדור הארץ עשוי בדולח. ובעיקר התמונה השנייה, של אותה מערכה "פולנית" שבה התפאורה והתאורה מצליחות ליצור תחושה בימתית עשירה, בגוונים של זהב וארגמן.
אמות הספים לא רעדו
מבחינה מוזיקלית, אפשר לומר כי ידו של מוסורגסקי הייתה חזקה יותר מידה של המנצחת קרי-לין וילסון. היא אמנם ניהלה את העסק בלהיטות אך לא השכילה להבעיר את המנועים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, וגם לא את מקהלת האופרה הישראלית ואת מקהלת "בת קול".
גם צד הזמרה נטה לכיוון הבינוני, ואף למטה מזה בכל מה שנוגע למשחק. פאטה בורצ'ולדזה שב וגילם את בוריס גודונוב כפי שעשה בשעתו בקול צעיר וזוהר יותר תחת שרביטו התובעני יותר של ברתיני. הפעם, להפתעתי, הוא לא הרעיד את אמות הספים ברגעי הטירוף והמוות.
"בוריס גודונוב" (צילום: יוסי צבקר)
מבין כל 20 הזמרים אפשר לציין בעיקר את מזיה ניורדזה ששרה בשכנוע רב ובקול עמוק את מרינה התככנית (בשתי תלבושות מכוערות כמו הפאה המגדלית שהולבשה על ראשה), וכן את סבטלנה סנדלר המצוינת בתפקיד זמרתי עממי של בעלת פונדק, את זמר הטנור הזוהר יבגני אקימוב כמתחזה, ואת פליקס ליבשיץ המצוין בתפקיד השוטה.
בסיומו של המחזה של פושקין כאשר נודע על מות בוריס גודונוב מכריז העם על שמחתו נוכח תחיית המתים של דמיטרי במלים "יחי דמיטרי, הוא אבינו!... ימח זכרו של זרע בית-בוריס!" (בתרגום אברהם שלונסקי), אבל כאשר הגנרל הבוגד קורא להם "קראו בקול: יחי הצאר דמיטרי איוונוביץ'!", כותב פושקין וסוגר עניין בשתי מלים: "העם מחריש".
זה כמובן לא נשמר באופרה, שבה העם מחליף נאמנויות – בשמחה או בחרדה – ובגרסה המועלית כאן מודגש בסדרת דיוקנים המוקרנת על אחד הקירות, ומזכירה את שרשרת הצארים שבאה אחרי בוריס גודונוב, בואכה לנין וסטלין, חרושצ'וב, ברז'נייב, גורבצ'וב, ילצין, ודמות מטושטשת, הרומזת די טוב לעברו של פוטין. מעניין מי הוציא צו טשטוש ומי פחד להפר.
14/03/2013
:תאריך יצירה
|