פרקי עדות מצמררים
 
עשר שנים חלפו מאז שפרץ הסכסוך האתני בחבל דארפור שבמערב סודן, שבמהלכו טבחה מיליציה מזוינת של שבטים ערבים בשבטי השחורים המורדים שהאשימו את הממשלה באפלייתם המכוונת. תוך זמן קצר הפך הסכסוך לטיהור אתני וטבח עם – מאות אלפים נרצחו, הורעבו ומיליוני בני אדם הפכו פליטים. הסכם הפסקת האש שהושג ב-2010 לא עצר את הטבח.
 
זהו הרקע למחזה קצר שכתבה המחזאית האמריקאית ווינטר מילר, שהגיעה לדארפור בשלבים ראשונים של הטבח, כתחקירנית בעיתון ניו יורק טיימס. המחזה הועלה תחילה כמחזה-קריאה, עבר פיתוח דרמטורגי והועלה באחד מתאטרוני הרפרטואר של ניו יורק.
 
מילר התחבטה איך לתאר במחזה את שראתה ושמעה, והחליטה כי הדרך הנכונה להתמודד עם הנושא רחב הממדים הוא באמצעות צמצום דרמטורגי לסיפורה של אישה אחת, חאווה, שבעלה ובנה נרצחו, והיא עצמה נאנסה באכזריות.
 
מילר מתארת את הסיפור של חאווה, שאינה יודעת אם העובר ברחמה הוא פרי אחרון מבעלה או תוצאה של האונס, באמצעות שני גורמים היוצרים את המרקם  של המחזה. מהצד האחד ניצב קרלוס, רופא חבר בארגון "רופאים ללא גבולות", המתעד בחשאי את סיפוריהם של הקרבנות.
 
מהצד האחר ניצבת מריקה, עיתונאית אמריקאית הנקלעת למצוקה אתית הנוגעת לפרסום אמין ומתועד של הסיפור. היא תסכן את חייה של חאווה אם תפרסם את תמונתה ופרטים מזהים אחרים, כדרישת העורכת היושבת בניו יורק. אל בלי אלה – העיתון החשוב ורב התפוצה לא יפרסם את הכתבה.
 
ברגעים מסוימים נדמה שהעימות הטראנס-אטלנטי מאיים להפוך למרכז הכובד של המחזה, וזו תמיד שאלה מרכזית באירועים מסוג זה, ובעיקר בעידן שבו התקשורת המיידית מציפה במידע לא מבוסס או לא מבוקר, ובמקרים רבים מוטעה. 
 
אך בעיקרו, המחזה של מילר גם אם איננו מושלם ואינו סוגר את הסיפור על כל זוויותיו, מאיר היטב את מה שהתרחש בדארפור, וזאת בזכות דמותה של חאווה, שהיא מורה לאנגלית במקצועה, ופרקי העדות המצמררים שלה.



דארפור (צילום: רדי רובינשטיין)



הצגה צנועה וממוקדת
 
מאיה שעיה במאית ההצגה העולה עתה בסטודיו יורם לוינשטיין מציינת בדף התכנייה כי עבורה חשיבות המחזה "מתמקדת ביחס העולם המערבי כלפי קבוצות אתניות מדוכאות, הנמצאות בסכנת הכחדה. הציניות, הניכור, החיפוש אחר הוכחות והסחבת שמונעים את התערבותם של גורמים בינלאומיים מחד גיסא ואוזלת היד של אלה המנסים לעזור בכל דרך אפשרית מאידך גיסא". 
 
שעיה העמידה הצגה צנועה וממוקדת, בהשתתפות קבוצה קטנה של תלמידי שנה ג' בסטודיו. ההצגה המתרחשת על גבעת-דיונה שעיצב ניב מנור, מדגישה את הנתק בין המציאות האכזרית לתודעה הבינלאומית. 

עדי שמרוני עיצבה תאורה חמה, ויפעת גבאי עיצבה תלבושות אתניות יפות לנשות דארפור. בועז שחורי כתב ועיצב את המוזיקה האתנית שמשמיעות הזמרות אורטל טסמה ומארי מסאלש אינגדשט. עמית זמיר הוסיף קו של תנועה עדינה.
 
במרכז הישגה של שעיה ניצבת דמותה של חאווה במשחקה המרגש של אושרת אינגדשט. היא יוצרת דמות מלאה עתירת גוונים, הנעה בין צלילות מלאה של פרקי עדותה המצמררת, לביטוי הפיזי של אין אונים, כאב וייאוש.