שלוש שחקניות מצוינות ושופעות חיוניות מלהיטות מחזה מצוין על נשיות במשברים
מחזה עלילתי מתוחכם
13 שנים עברו מאז הועלה באולם הבימרתף הישן "מונולוגים מהוואגינה", לקט מקסים של קטעי ראיונות עם נשים במדינות שונות בעולם שדיברו על מיניותן ועל בעיות הקשורות לחייהן האינטימיים. מעת לעת ההצגה ההיא עדיין מציצה בלוח ההצגות של הבימה, ללמדנו שמה שהיה נכון בשנות התשעים של המאה הקודמת ממשיך לדבר אלינו בעשור השני של המאה ה-21.
עתה מצטרף לעניין "משהו טוב", מחזה הביכורים של איילין מרפי, מחזאית אירית, שזכתבה עבורו בפרס הראשון בפסטיבל דאבלין 2008, וכעבור שנה גם בפסטיבל אדינבורו. גם המחזה הזה, כאותו אוסף מונולוגים דוקומנטרי, ואולי אף בזיקה מודעת אליו, בנוי ממונולוגים שמגישות שלוש שחקניות המייצגות שלושה דורות של נשים.
אבל בכך מסתיים הדמיון, כי הפעם מדובר במחזה עלילתי מתוחכם מבחינה דרמטורגית המשתמש בתבנית המונולוגים כדי לספר שלושה סיפורים לכאורה נפרדים של שנה בחייהן של איימי, צעירה בת 19 שנכנסת להריון בגלל תקלת קונדום; של לוריין, גרושה באמצע החיים, שמוצאת עצמה מחוזרת ומתלבלבת; ושל קיי, הנפרדת בהדרגה מבעלה-אהובה ג'ימי, ותוך כדי כך מתוודעת לקיומם של שפנים ורודים וירוקים רוטטים.
השלוש, כמובן, קשורות זו בזו. קיי היא אמה של לוריין וסבתה של איימי. חיוניותו של המחזה נבנית מכך שהקשר ביניהן מפציע בחינניות מבעד לסיפוריהן ככל שאלה מתקדמים אל שתי הנקודות – לידת הנין ומות הבעל-אב-סבא. ביניהן עוברים קווים ישרים שקוראים להם משפחה, אהבה, סקס, בדידות, כאב, ולא פחות מכך – השלמה וחיבוק.
שלוש אבני חן
את המחזה מעלה עתה שותפות מבורכת של הבימה הלאומי עם תאטרון מ.ר.א.ה, המרכז אמנות הבמה של קרית שמונה, בתרגום מבריק ותוסס של רבקה משולח, ובבימויו המצוין של רועי הורוביץ. את התפאורה היפה בפשטותה עיצב מושיק יוסיפוב, את התלבושות הנוחות והנכונות עיצבה ילנה קרליך, את התאורה המדויקת בנגיעותיה הרכות עיצב מאיר אלון, ואפי שושני עיטר בפסקול מוזיקלי מושלם.
ובעיקר, ההצגה של הורוביץ נהנית מנוכחותן של שלוש אבני חן שמאירות את המחזה ומחממות את הלב בכישרון המשחק שלהן. מורן רוזן, בוגרת בית צבי 2011, מגלמת את תפקיד איימי בישירות שהופכת בהדרגה מהתרסת נעורים לבגרות נבגדת וממנה לאימהות ראשונית. ככל שאיימי היא מתרככת ומתבגרת בתהליך כך משחקה של רוזן מעמיק.
טטיאנה קנליס-אולייר מפליאה בגילום דמות מורכבת מאוד של לוריין, הדור האמצעי בשלישייה הנשית-משפחתית. היא מתחילה בחצי סטנד אפ כמוכרת עצבנית בחנות, וממשיכה בטבעיות לשלב שבו היא חושפת וירטואוזיות קומית בסצינת ריקודים – בסיועה ייעוצה הנאמן של מירי לזר.משם היאממשיכה בעיצוב נוגע ללב של מפגש עם בעלה לשעבר, הנרקומן, ובנשיות כובשת ביחסיה עם ניל, המחזר הטרי והשעיר.
ליא קניג באחד משיאי משחקה
ואחרונה, מדהימה במשחקה המורכב ביותר מזה שנים, ליא קניג, שאת אמנות הבמה שלה זללה כבר ברחם אמה. כאן עליי לעצור, ולראשונה לעבור לגילוי נאות שנוגע לקשר המיוחד ביני לבין ליא קניג. קשר שנוצר לפני 52 שנים כשעלתה לארץ והגיעה עם בעלה צבי שטולפר להבימה, אז ביתי השני.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, וכשם שאני הייתי בין אלה שהקלו על קליטתם כך הם "אימצו" אותי כבן בוגר. ליא וצביקה היו עבורי ישות אחת שלמה בכל פגישה, בכל שיחה. כאשר בתוך שנה אחת איבדתי בזו אחר זו את אשתי ואת אמי, הם בכו בשבילי. אחר כך, כאשר צביקה נפטר לא יכולתי לשאת פניי מול ליא. אחר כך החלטנו שנינו שהצער יהיה בבית, ובחוץ יהיו החיים.
והנה עתה ב"משהו טוב" ליא קניג חוזרת בדמותה של קיי אל אותם ימים של אהבה ומסירות לבעל והיא מביאה לבמה את כל מה שהיא יודעת לעשות – לתת את הנשמה שלה לתפקיד, והיא עושה את זה בסטנדאפ משגע שבו היא מתחילה את חלקה בהצגה, הכולל חיזור בלתי נלאה אחרי גברים היושבים קרוב בשורה הראשונה, ובעיקר מפגש עם חנות סקס וזוג השפנים הרוטטים.
בהמשך, כשהיא תנסה להשתמש באחד מהם, זה יהיה כבר משחק ברמה הגבוהה ביותר של פארסה, וכשזה נקטע לפתע נוכח המציאות של הפרידה הדוקרת מהבעל האהוב, קניג מגיעה אל אחד משיאי משחקה בכל הזמנים, בפשטות, בדיוק של רגש אמיתי, הנמשך אל שילוב נפלא בין הטראגי והקומי בבית הקברות.
אז אם לא אמרתי את זה בצורה ברורה יש להבימה ולתאטרון מ.ר.א.ה משהו טוב באמת, "משהו טוב" שכדאי מאוד לראות ולהתנסות בו.
20/03/2013
:תאריך יצירה
|