ההיסטוריה בשולי הסיפור
 
כאשר הסתיימה הצגת "אז, בפראג",  שאלתי את עצמי על מה באמת כותב הלל מיטלפונקט במחזה החדש שלו שעלילתו נפרשת על פני שני עשורים, בין השנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השניה לאמצע שנות הששים.
 
התשובה הראשונה שקיבלתי מידידיי הייתה "נאמנות",  שאותה גם אני זיהיתי אך רק כציר עלילתי. לטעמי, יותר משהמחזה עוסק בזה הוא מתמקד בצד האחר שלה, כלומר בבוגדנות,  שהיא בדרך כלשהי ציר העלילה. 

אולי משום כך באה גם התשובה האחרת שקיבלתי והיא "שבר החלום הציוני". כשלעצמי, אני מודה, לא הבחנתי בסימניו של המענה הזה, חרף כל מאמציי הכנים. אולי באשמתי, אולי בגלל שהמחזה התמקד  במרכיבים האישיים-האנושיים של העלילה על חשבון הרעיון המעניין הזה.
 
בבית גיליתי כי שתי התשובות האלה על שאלתי ניתנות גם על ידי מיטלפונקט בראיון עמו המופיע בתכניית ההצגה, שיש בה גם שלושה מאמרים המצביעים על חומרי הבסיס ההיסטורי של המחזה – ריגול, אידאולוגיות (שגורלן להישבר), נישואי סרטיפיקט מאחורי גבם של הבריטים.
 
עלילת המחזה נפרשת כעדות מרצון שמוסר לש"ב גבי, אחד מסוכניו לשעבר, שפעל באירופה בשליחות המדינה שבדרך, נפצע במלחמת העצמאות, התגייס בפרוטקציה לש"ב,  ומסיבות לא ברורות נפלט החוצה, ולא ברור לאן. 
 


"‎אז, בפראג", צילום: דניאל קמינסקי

מסיבות של תחכום דרמטורגי החליט מיטלפונקט שהעדות שלו מתחילה רק בשלב השני של העלילה כאשר בשליחות ההגנה הוא שוהה בפראג בסוף 1947, כדי לנסות להשיג נשק לקראת פרוץ הקרבות הצפויים לאחר הכרזת המדינה.
 
בפראג הוא פוגש את ורה, צעירה מקומית, כנראה יהודייה, שמתפתח ביניהם סיפור אהבה, והיא מסייעת לו למצוא איש קשר מקומי, פטר לנג, דוקטור לפיזיקה, קומוניסט, המספר כי הוא ואשתו היו כלואים בבוכנוואלד בשש שנות המלחמה. הוא גם מספק לו רשימה של כלי נשק זמינים, מחיריהם ומקורותיהם.
 
ידידות ובגידה
 
גבי ממהר לחזור לארץ עם המידע ומבטיח לוורה כי יביא אותה לארץ חמדת אבות. אלא ששם אנו מגלים כי היה אירוע קודם שגבי היה מעורב בו: הוא העלה לארץ בנישואים פיקטיביים את אסתר, יהודייה ששרדה את השואה, וקרוב משפחתה היחיד בארץ הוא הדוד שלה, עורך דין בעל קשרים ללא הגבלה בלשכות הנכונות.
 
בשובו לארץ מתברר לגבי כי אסתר בהריון ממנו בעקבות לילה ביניהם בדרך. כמה חודשים אחר כך הוא יוצא לקרבות וחוזר קטוע רגל מתחת לברך. בעזרת הדוד שמסדיר את העבקת גבי בש"ב הם מקימים את ביתם, אך אהבה אינה שורה במעונם, ואסתר מתחילה להתנחם בשתיית אלכוהול.
 
זאת הנקודה שבה מיטלפונקט מחליף הילוך דרמטי ומעלה לארץ את פטר, קולט אותו טוב טוב במערכת המדעית והאקדמאית, ולא פחות מכך במערכת המשפחתית, והוא מכניס את  ידידותם של גבי ופטר למבחנים של נאמנות ובגידה. לקראת הסיום גבי גם נזכר בוורה, 19 שנים אחרי שבגד באהבתם. 
 

"‎אז, בפראג", צילום: דניאל קמינסקי

אפשר להבין במידה מסוימת וקצת מסויגת את ההחלטה של מיטלפונקט שלא להתעכב על המהלכים ההיסטוריים הגדולים ולהתמקד דווקא באנשים "הקטנים" שנשחקו בגלגליהם. זו החלטה שהוא כבמאי יחד עם צוות השחקנים המצוינים נותנים לה גיבוי מלא בהצגה, ומכסים על החסר – שהוא הטיפול הדרמטורגי במתחם האישי של הדמויות ויחסיהם.
 
מי הוא באמת ובתמים גבי? מדוע הש"ב סירב לקבל אותו לשורותיו, ומדוע הוא נפלט מהשירות? מה הוא מרגיש באמת ביחס לאסתר, או אפילו ביחס לוורה? מה עבר על אסתר בשנות המלחמה, ואיך נוצר הקשר של גבי אתה?
 
ואולי חשובה מאלה היא התהייה מה מניע ומחזיק את הידידות האמיצה שלו עם פטר? האם זו מתקיימת אך ורק בזכות האינטרס של פטר, שנקבע עבורו אז, בפראג? האם שולחיו של פטר עם רשימת הנשק הזמינה גם הורו לו לחדור אל תודעתו של גבי התמים כידידו, לקיים אתו קשר מכתבים, ובבוא המועד להשתמש בו ככלי להחדרתו המתוכננת ללב הממסד הישראלי?
 
עיצובים אנושיים מלאים
 
אך, כאמור, למרבה המזל עמדו לרשות המחזאי והבמאי שחקנים שעיצבו דמויות אמינות והעניקו להן את הממדים האנושיים הרגישים ביותר. מיכה סלקטר בתפקיד גבי מצליח לגלם אותו כאיש מיוסר, כלוא במציאות חייו, שאיננה ברורה לו, ואינו יכול להשתחרר ממנה.
 
לצדו, ובדומה לו קרן צור המרגשת בתפקיד החידתי ביותר של אסתר, השוקעת במצבה הדחוי ומחפשת את השחרור שלה מעצמה וממנו גם יחד באלכוהול ואצל פטר.
 
ישי גולן מגלם את פטר בחן ובנועם המיטיבים להסתיר את זהותו האמיתית, עד לרגעי הסיום שבהם הוא נחשף ומצליח לרגש. רפי תבור מעצב היטב את הדוד המסור לאחייניתו והאינטרסים שלה, רך כלפיה וקר כפלדה כמאכר, בנוסח הקונסוליירים של המאפיה. 
 


"‎אז, בפראג", צילום: דניאל קמינסקי

יעל וקשטיין מגלמת בקלילות נכונה את דמותה של ורה הצעירה באותו חודש של אהבה שאחריו נותרה ממתינה לשווא לקריאתו של גבי. היא מרגשת במיוחד בתמונת המפגש ביניהם כעבור 19 שנים. עוז ניסן ענייני ובהיר כחוקר שגבי מוסר לו את סיפורו-עדותו.
 
במבי פרידמן עיצב תפאורה אפורה וכבדה, חרף התאורה של קרן גרנק. נטע הקר עיצבה את התלבושות התקופתיות, ויוסי בן נון עיטר במוזיקת רקע.
 
את החלק הראשון של ההצגה מלווים קטעי ווידאו ארט של יואב כהן, המציינים את הזמן שחלף בין התמונות ואת המקומות שבהן העלילה מתרחשת. מסיבות לא ברורות העניין הזה מתפוגג בחלק השני.
 
בסיכומו של דבר "אז, בפראג" הוא מחזה המחזיק בעלילתו שאלות רבות ללא מענה, אך משתבח למעשה בזכות הבימוי של מיטלפונקט והמשחק המצוין של כל השחקנים.