שפת הקודש והברוטליות מסביב

ליאת אקטע ועדי חורש, שתיים משחקני פסטיבל תיאטרונטו שייפתח ביום חמישי (28 במרץ) ביפו העתיקה, מגיעות  להתמודד עם האתגר של העלאת הצגת יחיד מכיוונים שונים.

לגבי אקטע, הוותיקה והמוכרת מבין השתיים, הפסטיבל הוא חוליה נוספת בעשייתה המגוונת, שצפוי היה ממנה כי בשלב כלשהו בקריירה תגיע אליה. חורש, לעומתה, נמצאת עדיין בשלב הניסוי והתהייה בקריירה ולהצגת יחיד היא מגיעה מתוך האינדיווידואליזם, המאפיין אותה.  

"זה אתגר בשבילי לשחק בהצגת יחיד", אומרת אקטע, שתופיע בתיאטרונטו בהצגת "מריה קוזנצ'ובה", מאת רוני פלדמן ובבימויו, כנזירה שבאה לישראל בעקבות מודעה לשמש מטפלת לילדה מפגרת ומוצאת את עצמה נגררת למקצוע העתיק בעולם.

"המחזה קסם לי", מעידה אקטע. "כשקראתי אותו, מאוד התרגשתי אולי בגלל שיש בו מחאה על עוולה חברתית. מריה, שבהתחלה מתפעלת מכך שכולם כאן מדברים בשפת קודש, נחשפת לברוטליות שמסביב. יש כאן שאלה מוסרית לגבינו כחברה".

בת 42, אקטע. אילתית במקור. מילדות רקדה שם ועד היום היא עושה כוריאוגרפיה בקבוצת "אספמיה", שבה היא משחקת בהנהגת דליה שימקו. אקטע היא בוגרת הסטודיו של יורם לוינשטיין. משם יצאה כשחקנית של ה"שילוש" הקדוש, בהיותה פרינג'אית מדופלמת, המשחקת בו בזמן הן בתיאטרון המסחרי, הן בהבימה. "אני משחקת היכן שמעניין אותי לשחק", מבהירה אקטע שפניה הנאות מוכרות מסדרות טלוויזיה שונות, בעיקר של חיים בוזגלו.

בין שלל ההצגות שלה בתיאטרון המסחרי הייתה "בוטיק השקרים", בבימויו של יואל זילברג, שנפטר באחרונה. "הייתי הכוכבת האחרונה שלו", היא מציינת. "גם בגיל 86 יואל נשאר צעיר ויכולתי לדבר איתו כמו עם אחד החברים שלי. היו לנו תוכניות להמשיך לעבוד יחד ופתאום הוא הלך".

כשנענתה לפנייתו של פלדמן, אולי הימרה על "סוס מנצח". כמחזאי-במאי זכה בתיאטרונטו 2010 עם הצגת "רצח בכביש המהיר", בביצוע אייל שכטר. קרוב לוודאי שלא במקרה בחר להשליך הפעם את יהבו על אקטע. "ליאת היא שחקנית עם תעוזה", הוא סבור.

אכן, באקטע דבק דימוי של שחקנית נועזת ואולי לא במקרה. בפסטיבל עכו היא קיבלה ב-97' צל"ש על משחקה בהצגת שנקראה "פיפ שואו". בהצגת "פאטי דפוזיה" ב"הבימה", על פי אלמודובר, היא שיחקה כוכבת פורנו. בסרט "אנדרדוג", שביים יוסי אוחיון, גילמה נערת ליווי. ובהצגת "אחוזת וייס", היא משחקת בתיאטרון תמונע חשפנית לשעבר, חובבת אלכוהול.

וזה רק מדגם חלקי. "אולי זה טייפ קסטינג שדבק בי", היא אומרת. "מצד שני מדובר בתפקידים מעניינים, עם בשר ועם עומק. אני מעדיפה לעשות תפקידים כאלה מאשר להציג את הילדה הטובה".

"יש בהצגה התפשטות רוחנית ופיזית", כתוב בדף יחסי הציבור לקראת הפסטיבל. הסבירי נא.

"זה מתוך מחאה. כמעט לכל דבר שמוכרים לנו היום נלווים אלמנטים מאוד סקסואליים, גם אם לא במפורש. מריה כאילו אומרת שאם יבואו לראות אותה עירומה וישלמו על כך, אולי ישמעו את הסיפור שלה. אני לא מגלה מראש מה בדיוק יהיה בהצגה ולמה באמת אגיע בה".

אקטע, המשחקת ב"הבימה" בהצגות "הזוג המוזר" ו"ביקור הגברת הזקנה", נשואה לאיש העסקים שרגא בר, המוכר כמשקיע "כבד" בבידור ובמחזות-זמר ובעל תיאטרון הקומדיה שמעלה הפקות בתיאטרון המסחרי. ילדם, לני, בן שלוש וחצי. האם תרצה שיגיע אי פעם למשחק? – "הייתי מעדיפה שיהיה כמו אבא שלו, שהוא מדהים. איתם החיים שלי יותר מלאים ומאושרים".

"הכלא זו הפרשנות שלנו לאיך שאנחנו רואים את החיים. הכל מעין כלא, כשאנחנו נמצאים במסגרות, או גם מעין משחקייה, כשאנחנו עוברים ממשחק למשחק. דפוסי ההתנהגות שלנו הן הכלא שלנו ולפעמים צריך להשתחרר מהם".

אגב כך, את אומרת שם עוד: "אני חיה את הרגע והשטויות הן נחלתי כשאני במצב-רוח טוב".

(צוחקת) "אכן, שטויות הן חלק ממני, תלוי איפה אני נמצאת".

היכן נמצא אותך כשתהיי גדולה?

"אתה יודע איך אני רואה את זה? – התפקיד הבא שאקבל הוא תמיד התפקיד הכי גדול שלי".

פועלת במה שחולמת להיות שחקנית

בהשוואה לאקטע, חורש היא אופרה אחרת. "מטבעי אני חרדתית ורואה בעיקר את הדברים שלא הצלחתי להשיג", היא מעידה על עצמה. "ככזאת, כשאני באה להצגת יחיד, זה בשבילי כמו ...מלחמה. כשאתה נלחם, אתה לא פוחד. אתה עוזב הכל ומסתער קדימה בידיעה שזה הקרב שאתה רוצה לנצח בו, אם כי כאן שום דבר לא בטוח".

כשחורש מציגה את עצמה כסוליסטית, למעשה יש בכך משום לשון המעטה. בהצגת "עורבא פרח", שהיא מעלה בתיאטרונטו, חורש היא המחזאית, הבמאית, המפיקה (מה שהיא לא אוהבת), מעורבת בעיצוב התפאורה ופועלת הבמה של עצמה. רק בתאורן היא נעזרת, שהרי בסופו של דבר אי אפשר לעשות הכל לבד, "אם כי הייתי מעדיפה להגיע אל המוכן ולעבוד עם במאי על מחזה קיים".

המחזה של חורש מורכב משלושה סיפורים קצרים, העוסקים בגלגוליו של זיכרון מלחמה לא רצוי. "הסיפור הראשון הוא של קיבוצניק שחוזר ממלחמה ומתמודד עם הלם הקרב שלו", היא מפרטת. "בסיפור השני אני מציגה יצור אנדרוגיני, שמופיע כליצן הרחוב הנשכח של גטו ורשה. בסיפור השלישי מופיעה נערה, הנכלאת בתוך זיכרון קולקטיבי".

כמעט בת 35, חורש. תל-אביבית מלידה. "תמיד הייתי חריגה קצת בנוף", היא מודה. "בגיל 11 הפסקתי לראות טלוויזיה והעדפתי לקרוא דברים מסובכים. חיפשתי חופש. מנעוריי הייתי משוטטת מלא לבד. לוקחת אוטובוס ונוסעת לאנשהו. בבית הספר לא שמעו אותי משחקת או שרה. לא הסכמתי להשתתף. למדתי בלט, אבל במסיבות לא ראו אותי רוקדת".

לאחר שלמדה בקונסברטוריון נגינה בפסנתר ובחליל-צד, חורש העבירה את החודשים שלפני הצבא בקיבוץ נוה-אור, שם עבדה בתמרים. כחיילת שירתה כתצפיתנית על גבול לבנון. "לא חיפשתי לשרת בלהקה צבאית, משהו כזה", היא מעירה. "רציתי להיות הכי קרבית שאפשר ולספוג כמה שיותר חוויות".

כנראה, זה לא הספיק לה. כשהשתחררה, "הגשמתי חלום, כאשר כשנה הייתי רועת צאן בעין-חרוד, למרגלות הגלבוע". בתום הפרק הזה, העשירה את מאגר החוויות שלה בטיול במזרח, שכדרכה יצאה אליו בגפה. הודו, סין, טיבט, מונגוליה, סיביר ורוסיה היו תחנות במסעה הלא שגרתי.

"הוא היה תמיד לצד המון בדידות. אני לא יודעת איך אני מכניסה את עצמי למצבים האלה. המעניין זה שבמקומות הנידחים במזרח לא היה ממה לפחוד. האנשים שם חמים ומכניסי אורחים. דווקא במקום מתורבת, כביכול, כמו ביילורוס, היה יותר מסוכן".

היא קינחה את המסע של חייה בלונדון כברמנית לא חוקית בפאב. אגב כך ראתה הצגות עם קרוביה ו"שם פיתחתי תודעת פרינג', כשמיוזיקלס בכלל לא משכו אותי".

בדרך להיות שחקנית?

"עדיין לא. רציתי להיות פועלת במה שחולמת להיות שחקנית, אבל לא קיבלו אותי. אז התיישבתי לי בירושלים ולמדתי באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בפסיכוביולוגיה, מתוך עניין איך עובד המוח האנושי, אם כי לא התכוונתי להיות חוקרת, משהו כזה".

שם, למעשה, נפל לה האסימון. "בהיותי סטודנטית, זאת הייתה די העזה היסטרית מצידי להצטרף לקורס לתיאטרון קהילתי", היא נזכרת. "רק אז הפנמתי שאני רוצה להיות שחקנית".

דרכה אל הבמה לא הייתה סוגה בשושנים. על התקופה הלא ארוכה שבה למדה בבית צבי, חורש הייתה מעדיפה שלא להכביר במילים. "זה לא ממש מקום שלומדים בו", טוענת השחקנית שחיפשה בית-ספר למשחק יותר אינטימי ומצאה אותו ביפו, ב"מנוע חיפוש", בניהול איציק ג'ולי, "מקום שמלכתחילה נועד להכשיר שחקנים יוצרים".

וזה מה שחיפשת?

"כן, ככל שזה היה בית-ספר מאוד קטן ומאוד בועתי, הוא אפשר לנו להתפתח תוך כדי מגע עם אמנויות אחרות".

מאז חורש בעיקר מחפשת את עצמה. ההצגות שבהן השתתפה לא הפכו לנחלת הקהל הרחב והיא ממשיכה לצבור ידע בסדנות שונות. תיאטרון רפרטוארי? – "אני לא יודעת איך לדחוף את עצמי לדברים האלה".

חורש גם מזמרת. אשתקד הופיעה בפסטיבל הפיוט בהרכב שלא החזיק מעמד. כשהיא נשאלת אם זה שלב בדרך לחזרה בתשובה, היא מספקת מענה מפתיע: "אני לא בכיוון הזה, אבל כל שבוע אני באה לבית הכנסת בלילה שבין שישי לשבת כדי להאזין לשירת הבקשות. ממרומי עזרת הנשים אני מצטרפת בקול רם לתפילת החזנים. בית הכנסת גורם לי אושר, מה גם שאם אני נכנסת למשהו, אז עד הסוף".   

מה אחרי התיאטרונטו?

"אני לא יודעת. אני חיה את הרגע ונלחמת. כל פעם אני עושה צעד קטן, קופצת למים ובודקת אם אני יכולה לשרוד ולהמשיך הלאה".

"מריה קוזנצובה" תעלה ב-28 במרץ ב-22:00 , ב-29 במרץ ב18:00 וב-20:00 וב-30 במרץ ב20:00 בתיאטרון העברי-ערבי ביפו; "עורבא פרח" תעלה ב-28 במרץ ב-20:00, 22:00, ב-29 במרץ ב-18:00 וב-30 במרץ ב-20:00 בתיאטרון הסימטה  במסגרת פסטיבל תיאטרונטו 2013, 28–30 במרץ 2013, באולמות יפו העתיקה. כרטיסים: 50–60 שקל. לפרטים: 09-8945957.