"קוראים לי רייצ'ל קורי"
 
רייצ'ל אלין קורי הייתה פעילה אמריקנית בתנועת הסולידריות הבינלאומית(ISM) שפעלה יחד עם חבריה לארגון באזור רפיח. במהלך אחת הפעולות שנועדו למנוע חישוף והריסת בתים על ידי דחפורי די-9 של צה"ל היא נהרגה, ונסיבות האירוע שהיה ב-16 למרץ 2003, חודשיים אחרי שהגיעה לרצועה, שנויות במחלוקת עד היום.
 
לא על כך המחזה שהועלה בתיאטרונטו השנה וכבר עורר מחאות ודרישות פוליטיות לצנזורה וקיצוץ תמיכה במפעל עוד לפני שעלו עליו האורות. המחזה, שעיבדו השחקן הבריטי אלן ריקמן והעיתונאית קתרין וינר, מבוסס על יומניה האישיים של קורי ומכתביה מילדותה, בעיר אולימפיה בירת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב.
 
קורי נולדה ב-10 באפריל 1979, וכבר בילדותה גילתה מודעות לתהליכים פוליטיים רחוקים, ואף נשאה נאום בעל מודעות חברתית ואנושית אוניברסלית  כשהייתה בת 10.
 
כאשר למדה מכללת אוורגרין סטייט, הגבירה את פעילותה בארגונים חברתיים, והעלתה הצעה למחקר שתעשה ברצועת עזה במסגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית, וגם תפעל  לכונן ברית ערים תאומות בין אולימפיה, לרפיח.
 
לרצועה הגיעה ב-18 בינואר 2003, התקבלה ל"סדנה להתנגדות לא אלימה", ואחר כך השתתפה בפעילות שתכליתה למנוע הריסת בתים ופעולות חישוף על ידי צה"ל, כולל תיעוד. באותה עת שהתה בבתי תושבים ועזרה לילדים בלימוד אנגלית.
 
האירוע שהסתיים בהריגתה של קורי שם קץ לחייה של פעילה הומניטרית אידאליסטית שלא היססה לגונן בגופה על בתי מארחיה, התעמתה עם כוחות צה"ל, וכשהיא בת 24 שילמה על כך בחייה. שמה הפך לסמל בינלאומי למאבק נגד הכיבוש הישראלי.
 
אלה הן בקצרה העובדות שמאחורי הדמות מיוחדת הזאת, שכל מהלך חייה הוביל אל הרגע הטרגי שבו קופחו חייה. תמונתה הניצבת מול הדחפור הגדול הפכה לסמל ההתנגדות. תמונתה כשהיא שרועה בחיק חבריה, גולגולתה וגבה מנופצים, הפכה לכתב אישום נגד ישראל.
 
הסיפור של סופה הטרגי עדיין לא הפך למחזה, והמעניין הוא שהעיבוד של ריקמן ווינר, המועלה בתרגום מצוין של אביהוד תדהר, ובבימוי חכם ומדויק של ארי רמז, מצליח לעורר את תחושת ההזדהות עם קורי ואת הכאב והזעם על סופה.
 
זהו הישג המונע בעיקרו על ידי השחקנית סיוון קרצ'נר. הישגה המיוחד הוא בכך שהצליחה להפנים במשחקה את מרכיבי אישיותה של קורי עד שנוצרה תחושה כי היא עצמה רייצ'ל קורי, וכי היא מצטטת מתוך יומניה שלה, מספרת על עצמה ועל משפחתה, ילדותה, התבגרותה, והמודעות החברתית החזקה שפיעמה בה.
 
קרצ'נר, שזכתה בציון לשבח על משחקה, מעוררת אמפטיה והזדהות כשהיא מתנהלת בטבעיות מושלמת בתוך חלל הבמה, על כל הפריטים והאבזרים המפוזרים בו, כפי שעיצבה בחוכמה איה בן אשר. יעקב סליב היטיב להאיר את הבמה, ואת קרצ'נר, ורן בגנו התערב יפה במסופר עם מוזיקה רגישה. תומר כהן הפיק את ההצגה המרגשת.

"קוראים לי רייצ'ל קורי", צילום: ז'ראר אלון
 
"טיק תיק"
 
ההצגה שזיכתה את את השחקן ניר יוספי בפרס ע"ש נסים עזיקרי היא מעין מפעל חיים ייחודי שבו הוא מציג את סיפור חייו המיוחד, בעזרת  הבמאי אלירן כספי, מעצב התאורה זיו וולושין, עם מוזיקה מקורית נפלאה של נדב ברנע ובתוך במה מעוצבת על ידי רוני יניב כזירת חיים עגולה.
 
הסיפור שלו הוא של אדם הלוקה בתסמונת טוּרֵט, הפרעה נוירופסיכיאטרית הבאה לידי ביטוי בטיקים מוטוריים  קוליים, ולעתים גם בשפה גסה והתנהגות בוטה בחברה. את התסמונת אבחן  הנוירולוג הצרפתי ז'ורז' ז'יל דה לה טורט, ב-1885, ועד כה לא נמצאה לה תרופה.
 
ההצגה בבימויו אלירן בוחרת למהול הומור מוקצן בסיפור הרציני של התמודדותו של יוספי ובו הוא מציג, לעתים בהקצנה מכוונת, את מאבקו לקיים ולבנות חיים רגילים כנער, כחייל, כגבר וכשחקן. זהו אתגר נועז, וכפי שציינו שופטי התיאטרונטו, יוספי חשוף לחלוטין במשחקו, כובש את הבמה ואת הקהל גם יחד.
 
אני מודה כי יצאתי מההצגה בלב חצוי בין התייחסותי לסיפור האישי לבין התייחסותי למיצויו הבימתי. נראה לי כי נוצר פער בין הדרך הבימתית לדרך האנושית הפרטית, בין הדגמות מודגשות חוזרות ונשנות ומעוררות צחוק של טיקים ועיוותים פיזיים, לבין המצוקה הראשונית, ובוודאי ביחס להשלמה המאוחרת.
 
אבל מעבר לכך זהו הישג כפול של יוספי ואלירן שככל שיצרו את הפער כך גם השכילו לגשר עליו, תוך כדי כך שהאנושי מתקיים בבירור תוך כדי משחק מעובד לפרטיו. בכך אף הצליחו לעצור לפני הקו המגדיר הצגות כדידקטיות, שמטרתן "להסביר" או "לחנך" את הסביבה להכיר ולהבין תופעות שונות.
 
וזו בהחלט המעלה המיוחדת של ההצגה, חרף הדילמה שהתעוררה בי. הצגה שהיא תיאטרון בעל משמעות שמביא עמו חווייה אמנותית.
 
"עורבא פרח"
 
מחמש ההצגות האחרות שהשתתפו בתחרות לכדה את תשומת לבי "עורבא פרח" שכתבה, ביימה ושיחקה עדי חורש, ובו היא עורכת מסע זיכרון בן שלושה פרקים, או סיפורים נפרדים. למעשה מדובר בהתבוננות מקורית מאוד במושג הזיכרון, שלעתים קרובות מדי נתפס כשגרה של טקסים.
 
הסיפור הראשון הוא של חייל החוזר משדה הקרב אל אדמתו, שבה הוא משקיע את הכאב והמורא של המלחמה. אלה מיוצגים על ידי חפצי מתכת וברזל שאותם הוא שותל באדמה. מעצב התפאורה בתמונה הזאת חן ליטמן סייע להעברת המסר החריף הזה במיוחד, יחד עם מעצב התאורה אורי רובינשטיין והמלחין גרשון וייטרפילר, שאף המשיכו ותרמו את חלקם הטוב בהמשך.
 
בתמונה השנייה חורש משנה את דמותה ואחרי המאצ'ו התקיף של התמונה הראשונה, היא הופכת למה שלאט לאט התחבר לי כדמותו של אחד נערי הגטאות הגיבורים, שנעו בין הריסות וחומות, בין מוות לתקווה, כמעט כלולייני קרקס. הזיכרון של הילד היתום הופך במשחקה רווי היידישקייט של חורש לזיכרון ההיסטורי שלא יימחה. 

"עורבא פרח", צילום: ז'ראר אלון

אחרי שני אלה נועד לבוא סיפור של צעירה הנשלפת מתוך ספק תכריך ספק דגל ובאישיותה הדעתנית מנסה לפרוץ את חומת הזיכרון הקולקטיבי. אלא שחורש עשתה "תרגיל", לפחות מבחינה דרמטית, והחליפה את הסיפור במונולוג אישי יותר שאותו השמיעה בטבעיות שלה.
 
זו הייתה הנקודה שבה, תחת עומס שני הסיפורים הקודמים, חשתי כי ההישג הבימתי, הדרמטורגי והאישי של חורש נתקע. אני מקווה לראות את ההצגה המעניינת הזאת שוב ולו רק כדי לשחרר אותי מהמחשבה המטרידה הזאת.