התבוננות מודעת בכפילות המגדרית
פעמיים, יום אחר יום, זכיתי לצפות במסע החדש שאוהד נהרין לוקח את להקת בת שבע, את שותפיו האחרים, ואת השותף הגדול מכולם – הקהל. עשיתי זאת כיוון שמלכתחילה נמסר ש"החור", יצירתו החדשה, הוכנה מראש בשתי גרסאות ביצוע שבמרכז האחת רוקדות הבנות ובמרכז האחרת הבנים.
אין זו פעם ראשונה שנהרין מגיש שתי גרסאות "מגדריות" ליצירותיו. הוא עשה זאת ב"פרויקט 5" שעלה תחילה ב-2008 בגרסת הבנות, וכללה בין השאר יצירה חדשה "בולרו", וחידוש של "חלב שחור" שבמקורה, ב-1985 ובחידושה ב-1991 נוצרה לחמישה בנים. בתחילת 2010 עלתה גרסת הבנים לפרויקט, כך ש"בולרו" עברה שינוי, ואילו "חלב שחור" חזרה אל מקורה.
בכל מקרה, מעבר למשחק המינים הזה, ברור כי אף לרגע אחד לא היה מדובר בתעתיקים מדויקים. נהרין עצמו היטיב להגדיר זאת כאשר העלה את גרסת הבנים:
"ניתן למנות המון דברים כשמדברים על החומרים שאיתם רקדנים, גברים ונשים, מתעסקים בתהליך הריקוד. ברשימת הקניות הזו יש בין היתר מוזיקליות, דיוק, גרוב, תשוקה, היכולת לעשות סובלימציה לטירוף האישי כעזר ליצירה, חיבור למיניות ועוד, וכל הדברים האלה אינם קשורים למגדר ואינם נחלת גברים או נחלת נשים. ההבדל טמון בנקודת ההתייחסות השונה של הצופה - במוסכמות החברתיות, בהרגלים שלנו ובמודעות שגבר עושה תפקיד של אישה".
הדברים האלה נכונים ככל שמדובר ביצירה החדשה, גם אם לפחות בשני דואטים קצרים אך משמעותיים שיש בה, תפקידי הרקדן והרקדנית נותרו זהים, ללא חילופים ביניהם. מה שהשתנה היה רק זהות המבצעים הנפלאים: שאמל פיטס ובובי ג'ין סמית' ואחר כך עדי זלטין ושחר בנימיני, בגרסת הבנות, ואיאן רובינסון עם צ'ו-וי לי ואחר כך ארי נקמורה וברט איסטרלינג בגרסת הבנים.
היוצא מן הכלל הזה יש בו אולי עדות מעניינת על הכלל, ועל מה שנהרין יצר הפעם. כי כן, ושלא כב"פרויקט 5", הפעם מדובר על יציאה מראש לדרך הכפולה, וככל שניתן להעריך, במהלך העבודה עם הלהקה נהרין בחן ובחר כל רעיון וכל מצב וכל תנועה ביצירה הזאת בהתבוננות מודעת ברורה להופעתה בשתי הגרסאות.
בהכללה אני יכול לתאר את ההבדלים המגדריים כך שיש קטעים שבביצועם הבנים רכים יותר מהבנות ולהפך, קטעים שבהם מבנה היצירה אינו מעמת כלל בין המינים, וקטעים שבהם נוכחות הבנים בגרסת הבנות נראית לי פולחנית וא-מינית, ואילו בגרסה של הבנים נוכחותן של הבנות היא נשית מאוד, הרבה יותר מכפי שהן בגרסתן.
"החור" (צילום: גדי דגון)
מבנה ארכיטקטוני של אפלה
אבל המסע החדש שנהרין מזמין אותנו אליו הוא הרבה יותר מהשאלה המגדרית הזאת. זהו מסע אל כוח אפל המצוי אי-שם בהיכל שהוא המבנה המתומן המיוחד שזוהר שואף עיצב עבור היצירה בחלל המוגבל של סטודיו ורדה. החל בכניסה וכלה בקירות ההיכל הצבע השחור שולט ובולע לתוכו גם את הגוון האפור של מושבי הקהל, וגם את הגוון החום של הבימה המתומנת הגדולה במרכז.
המבנה מורכב משלושה מעגלים מתומנים – במרכז הבימה הגדולה, שהיא ספק זירת משחקים ספק מזבח, סביבה הקהל בשמונה מקבצים של 24 מושבים בשלוש שורות, וסביב להם בצמוד לקירות שמונה דוכנים צרים שבמרכזם, בכתם אור רך של פנס בודד, ניצב רקדן יחיד בגרסת הבנות, ורקדנית יחידה בגרסת הבנים.
את האפלה הגדולה יוצר ומאיר אבי יונה בואנו (במבי) שלמעט פעם אחת של אור לבן גדול ובוהק נדמה כי מיצה את כל גווניה ומרווחיה בסיועם של 150 פנסים התלויים סביב הבמה בשלושה מעגלים מתומנים ו- 50 פנסים הקבועים בגומחות התקרה מעל הבמה, שמתחת להם תלויה רשת מתכת לבנה מסורגת הנכנסת לפעולה בחלק האחרון, ועל כך בהמשך. וכל זה בהפקה מרשימה של הני מאור.
תוסיפו על כך פסקול מוזיקלי עשיר שערך ועיצב מקסים וואראט, האלטר-אגו המוזיקלי של הכוראוגרף נהרין, בעזרתו (לשניהם) של גיא שומרוני, מרקדניה בולטים של הלהקה עד תחילת העונה הזאת, שעתה שולט בעמדת ה-DJ שלה. וראוי לשבח על כי גם בתוך כרטיס המופע הקטן נמצא המקום לציין את שמות קטעי המוזיקה שנארגו בפסקול.
"החור" (צילום: גדי דגון)
מסערה אל חמלה ופיוס
ואחרי כל זה ודאי תעלה השאלה למה "החור", ומהו המחול הנושא את כינויו זה. על חלקה הראשון של השאלה אין מענה מוחלט, ודאי לא מטעמו של נהרין. אפשר לראות את הבימה המרכזית כחור, או אם תרצו, השם רומז איכשהו לקליידוסקופ שהיד מסובבת והמתרחש בו נראה דרך חור. בכל מקרה השם מרמז אל הדרך שבה תיכנסו אל ההיכל, ואם תתעקשו ליותר מזה, או אז החור הוא הבולען הרעיוני האינדיבידואלי של כל אחד מכם.
הכוריאוגרפיה של היצירה מאפשרת לצופה לראות את המבנים התנועתיים מכיוונים שונים, לפי התנועה המקיימת ריטואלים חוזרים, ורק לעתים מתקיימת במרכז ובכיוון יחיד. הלהקה מופעלת במקצבים משתנים, כך שברגעים רבים היא מתייצבת ובאחרים נפרצת, מתפוררת, או במחי של אפקט תאורה מצטרף גם נעלמת.
אינני מתכוון לתאר כאן כל תמונה באלבום הכוריאוגרפי ולו רק כדי שמרכיב ההנאה יישמר ועמו גם אותן הפתעות קטנות שנהרין יודע להטעין בהן את היצירה ולנהל באמצעותן את הרב-שיח שמנהלים הרקדנים או הרקדניות, בתלבושות של שגרת יום שעיצב אריאל כהן, בגיוונים מתחברים.
בתוך הצירופים הקבוצתיים מבליט נהרין יכולות סולניות המנוצלות על ידי כל סולנית או סולן לביטוי אישי מאוד של התנועה שנמסרה להם. לעתים נוצרת פוגה, פה ושם וריאציה או אינוונציה ומתחדש המכלול הקולקטיבי. אך גם אז ניכר המידע האינדיבידואלי של תנועת המבצעים. לכל אחד ואחת יש מגע משלו, מרחב משלה, והאישיות שעמה נבנים הפרקים והתמונות.
"החור" (צילום: גדי דגון)
זה נכון גם ביחס לביצועים של היחידים והיחידות שלפני הקירות, למרות שהתנועה שלהם זהה והדיוק של ביצועיהם יוצר תחושה של כוח. ועם זאת, כאן גם מתמקד ההבדל המגדרי – אצל הבנות זו תפילה של כוהנות אל הבנים שבתווך, בעוד שאצל הבנים זאת עמידה על המשמר נוכח העוצמה הנשית של הבנות.
משום כך, כאשר לקראת סיום, לאחר הסערות, מתרחש החיבור בין שתי הקבוצות נוצרה תחושה של חמלה ופיוס, הבנה הדדית ושיבה אל המנוחה. ונהרין יודע, ממציא גדול הוא, איך להעביר את התחושה הזאת אל הקהל, להשיב אליו את הרוח שאולי נעתקה, לשחרר את מנעוליו, ולשגרו, איש ואישה לאוהליהם.
בסיכומו של דבר "החור" היא יצירת מחול מופתית בגרסה א' או בגרסה ב', והחוויה המובטחת מרתקת, ואיננה מחויבת בצפייה כפולה. זאת אולי גם הסיבה לכך שהלהקה איננה מציינת בפרסומיה איזו גרסה נרקדת בכל אחד ממועדי הצגתה.