דרמה פסיכולוגית אנושית
אין הרבה יצירות אופראיות מושלמות כמו "אותלו" של ג'וזפה ורדי ואריגו בואיטו. היצירה הנפלאה הזאת, היא השנייה ב"טרילוגיה השקספירית" של המלחין, קדמה לה "מקבת", שנכתבה ארבעים שנה קודם לכן, ואחריה "פלסטף" שנכתבה כעבור שש שנים וחתמה את פועלו ואת תרומתו גדולה לרפרטואר האופרה האיטלקית.
ייחודן של שתי האופרות הוא בהעזתו של ורדי לנתב את העולם האופראי למרקם ומבנה חדשניים, שיש בהם הד למי שנחשב ליריבו המוזיקלי היצירתי הגדול ריכרד ואגנר. העולם המוזיקלי מציין השנה את שנת המאתיים המשותפת ללידתם של הצמד הזה שהשאיר חותם על דורות רבים. בישראל, כמובן, מסתפקים בוורדי.
הפסקה ארוכה של חמש עשרה שנים נדרשה לו לורדי אחרי המאמץ האופראי הגדול שהגיע לשיאו עם "אאידה" לפני שמצא את הרצון ואת התושייה להתמודד עם הטרגדיה של אותלו, ולא מעט בזכות המשורר הנפלא אריגו בואיטו, כותב הליברית. יחד הם יצרו דרמה פסיכולוגית ואנושית ברמה הגבוהה ביותר.
הם ויתרו על המערכה הראשונה במחזה של שקספיר אך ידעו ליטול ממנה שני מרכיבים חיוניים – שנאתו הכבושה של יאגו, וסיפור התאהבותם של אותלו, הלוחם המורי בשרות ונציה, ודזדמונה, בתו של אחד מנכבדיה.
בהמשך הם הוסיפו ליאגו מונולוג מדהים, בנוסח מפיסטו (תזכורת קטנה לכך שבואיטו גם היה מלחין האופרה הגדולה על הדמות הזאת), תמצתו את המהלכים השונים של הדרמה והדגישו את המרקם האנושי שלה באמצעות התמקדות בשלושת גיבוריה, ובשני הרגשות הגדולים המניעים אותה – האהבה והקנאה המפילה אותה רשתה.
אותלו (צילום: יוסי צבקר)
ורדי ידע לתת לכל מילה ולכל ביטוי את הזהות המוזיקלית המיוחדת שלהם. כל צליל, כל משפט, כל דואט או אנסמבל, כולל תפקיד המקהלה, וכל נושא שוורדי שב אליו פעם ועוד פעם בתזמורת, יוצרים ברגעים רבים תחושה של סימפוניה גדולה.
קולותיהם של הסולנים מתחברים בטבעיות לכלי התזמורת, וביחד יוצרים את הסערה הגדולה בפתיחה, את הרגיעה הזמנית בדואט של אותלו ודזדמונה, ואת ההטענה של המצבר הדרמטי המתרחש במונולוג ה"אני מאמין" השטני-אנושי של יאגו, ובעקבותיו לכידתו של אותלו כפרפר ברשת. מה שיבוא אחרי ההפסקה יוליך את הסערה אל הסיום, מהמרגשים ביותר בספרות האופראית.
צליל נפלא בניצוחו של עומר ולבר
ההפקה החדשה המועלית באופרה הישראלית, תריסר שנים אחרי זו שעלתה בתאטרון הרומי בקיסריה, זוכה בביצוע מוזיקלי השואף לשלמות המענה לתביעותיו של ורדי. על כך אחראי המאסטרו עומר מ. ולבר, שבהינף הגדול של זרועותיו, בקצות אצבעותיו ועם שרביט המנצחים או בלעדיו הפיק צליל נפלא שכבש את האוזן, בעוצמתו, בזרימתו הלירית, וברגעיו החרישיים העמוקים.
התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון נענתה בכל כליה למגעו של ולבר, ונתנה לו, לסולנים ולקהל את המיטב שבצליליה. כמוה גם מקהלת האופרה, שהוכנה מצוין על ידי איתן שמייסר, ומקהלת צעירי מורן, שהוכנה על ידי שרית שטקלר. וגם כתוביות התרגום המצוין של ישראל אובל נראו כזורמות לפי סימניו של המנצח.
אך בעיקר, ואיך לא, השלל העיקרי של ההפקה הזאת, הוא בנוכחותם הקולית הגדולה של הסולנים, ובלוקל-פטריוטיות אעמיד בראש הרשימה את אירה ברטמן המרתקת בזמרתה כדזדמונה.
ברטמן יצרה דמות משוכללת מעט יותר מכפי שנוטים לראות בגרסה האופראית שלה, וידעה להגיע נכון אל השיא של המערכה האחרונה, שהיא "שלה", החל בביטוי הכאב, דרך שיר הערבה הבוכיה, ותפילת אווה מריה, וכלה בתחינתה על חייה.
מרקו טורטניה היה יאגו אידאלי, שנענה בדיוק מושלם לתאור של ורדי במוזיקה וגם באיפיוניו המצוטטים בתכניה, כבעל פנים של גבר אציל, ישר וצדקן, “הוא שקספיר, הוא האנושית בהתגלמותה. החלק המגעיל הקיים באנושיות.” הזמר המצוין הזה הרשים בכל רגעי נוכחותו, כמעט ללא הפסקה, אפילו מהצד ובשתיקה.
גוסטבו פורטה היה אותלו עול-ימים יחסית, בקולו ובעיצובו של איש הצבא המאוהב שמהר מאוד, בתמימות ובחולשת דעת נופל שדוד לקנאה המטריפה. הוא היה במיטבו בסיום המערכה השניה ובתמונת הסיום.
שותפים טובים לשלישייה המצוינת הזאת היו יוסף ארידן כקאסיו, עודד רייך כמונטאנו, נח בריגר כלודוביקו, וכן איילה צימבלר כאמיליה וגיבן נקוסי כרודריגו.
אותלו (צילום: יוסי צבקר)
אותלו אינו חונק את דזדמונה
למרבה הצער אינני יכול להוסיף לרשימת השבחים את צדה הבימתי של ההפקה הזאת שיובאה מבית האופרה המלכותי בוולוניה, בלגיה. הבמאי הוותיק סטפנו מצוניס די פראפלה ביים ביובש ועשה טעויות של במאי מתחיל בהעמסת פעילויות מיותרות ש"לכלכו" את ההתרחשויות, או גרוע מזה, מהתחלה ועד הסוף.
כך למשל הבמאי החליט שיאגו יהיה גם "מנהל במה" שנות סימנים למנצח, למפעילי התפאורה, ואפילו מכניס את אותלו לחדר השינה כדי לרצוח את דזדמונה. אבל גם יאגו סבל מרעיונות הבמאי לקיים התרחשויות מסיחות דעת ברקע של אריית ה"אני מאמין".
טעות בימוי גדולה במיוחד קשורה לסיום המערכה השלישית, תחילה כאשר יאגו סוחט וידוי לכאורה מקאסיו על יחסיו עם דזדמונה, והבמאי מחליט להסתיר את אותלו מאחורי מסכים במקום להבליט אותו ואת הסערה המתחוללת בו לשמע הדברים בקדמת הבמה.
בהמשך, כאשר אותלו הנרגש נופל מעולף על הבמה, ויאגו מלעיג על "האריה של ונציה" השרוע לרגליו, דווקא אז מרחיק הבמאי את יאגו ובמקום להצביע על אותלו הוא פורש את הדגל שעליו רקום סמל האריה.
וטעות אחרונה, מתמיהה במיוחד, היא הסיום: אותלו איננו חונק את דזדמונה אלא דוקר אותה במה שנראה למרחוק כסכין גדולה, ואחר כך, דוקר את עצמו במה שנראה כאולר, אך איננו מצליח להגיע בחזרה אל המיטה ולחתום את מותו בנשיקה אחרונה. מי שכן מצליח להגיע למיטה ולמות עליה לצד דזדמונה הוא יאגו, אחרי שקאסיו דוקר אותו. למה? למה במאי.
ואף על פי כן, יש להפקה הזאת קלפים מוזיקליים מנצחים, החל בוורדי עם בואיטו וכלה בוולבר עם התזמורת, הסולנים והמקהלות, שבכוחות משותפים גוברים על הבימוי ועל תפאורה משונה, שרק הצבעוניות של התלבושות והתאורה מצילות אותה.