היהלום שבכתר
 
סוגת מחזות המתח נתקעה אי-אז לפני 30 שנה והותירה את החידושים בה לקולנוע ולטלוויזיה.

ברפרטואר הבימתי עדיין אפשר למצוא מספר זעום של מחזות השבים ומגיחים לבימות בעולם, ובראשם "רעל ותחרה" של ג'וזף קסרלינג ו"מלכודת עכברים" הנצחית של אגתה כריסטי, "משחקי ריגול" של אנתוני שאפר ו"מלכודת מוות" של איירה לוין.
 
וכל-כך למה? משום שמחזה מתח זקוק לסיפור טוב שיכול להחזיק את הקהל דרוך מרגע עליית המסך ועד סופה של ההצגה. אסור שיהיה בו רגע מת, מחשש שהריכוז הנתבע מהצופים יפוג.

ואם אפשר, וזה כבר ברור מאליו, שהתפקידים יהיו טובים, שהעלילה תהיה ברמת היגיון נתפסת, ומנת השנינות וההומור הדרושה ככוח מסייע תהיה מדודה היטב.
 
מבחינה זו, ולא רק, "מלכודת מוות" הוא היהלום שבכתר. המחזה, הנחשב לחשוב בהישגיו של לוין (לצד תסריטיו ל"תינוקה של רוזמרי" ו"הנערים מברזיל"), נכתב ב-1978, והצלחתו הגדולה בברודוויי עדיין ללא מתחרים בסוגת הדרמה הלא מוזיקלית: ארבע שנים, 1,800 פעמים על הבמה, פרס טוני, הפקות בכל העולם ובימוי של המחזה לסרט קולנוע בבימויו של סידני לומט (עם מייקל קיין, כריסטופר ריב ודיאן קאנון). 
 

מלכודת מוות (צילום: לואיז גרין)

יש במחזה כל המרכיבים הדרושים לסיפור מתח-אימה, ועוד אחד שמעניק לה את הערך המוסף המיוחד לה: המבט המשועשע על הסוגה עצמה. במלים פשוטות: עלילה שמתייחסת למחזות המתח באמצעות מחזה מתח שהוא סטירה מתוחכמת עליהם, כולל על עצמו.
 
ה"סיבוך" הזה מקשה במיוחד על תיאור מפורט של העלילה. אי-אפשר לגלות מי הקורבן ומי הרוצח – שהרי רצח חייב להתקיים במוקדם או במאוחר. אפשר לתאר רק את חלקה הראשון של תמונת הפתיחה, שבה מחזאי מצליח בברודוויי, הנאבק במחסום כתיבה תחת לחצים של אשתו הנוירוטית, מזמן אליו את תלמידו לשעבר קליפורד, שכתב מחזה עם פוטנציאל להצלחה קופתית.

ויש גם שכנה מפורסמת עם יכולות על-חושיות ועורך-דין עם צוואה. זהו. כל פרט נוסף יחשוף פיתול, תפנית, הפתעה, ואפילו התייחסות מפורטת לעניין הזה של הסאטירה העצמית עלולה לחבל בהנאה שלוין מעניק לקהל ביד רחבה. 
 
בימוי, משחק ותפאורה מצוינים
 
ואם כך, תשאלו, מה לתיאטרון תהל הלהט"בי ולמחזה מתח, שנון ומרתק ככל שיהיה? המענה עלול לחשוף את הראוי להישאר חסוי – אך אפשר לספר כי כבר כשהוא הועלה בראשונה הבחינו כמה מבקרים בהקשר הומוסקסואלי, שאף חוזק בסרט. בשנה שעברה, בלוס אנג'לס, עשו משהו מפורש בעניין הזה, במגבלות שקבעו להם יורשי לוין. 
 

מלכודת מוות (צילום: לואיז גרין)

ההצגה של תהל, שהיא גם הבכורה הישראלית של המחזה, ממשיכה את הקו הזה, ועושה זאת מצוין, בהפקתה של ויאולה אלכסנדרוביץ'-כרמלי. ההישג הוא ביכולת להעמיד הצגת מתח מעולה באמצעים מוגבלים, ובעיקר התנדבותיים, באולם של המרכז הגאה בגן מאיר.
 
בראש העושים במלאכה הפעם ניצב אביהוד תדהר, כמתרגם מוצלח מאוד וכבמאי צעיר המגלה יכולת עיצוב משחק והעמדה. הוא נתן קצב מצוין להתרחשויות, וגם אם פה ושם עדיין יש הגזמות, שימותנו בהמשך ההרצה, הוא הפיק מהשחקנים ביצועים מרשימים אחד אחד.
 
יובל ברגר מצוין כסידני, המחזאי התקוע, שמריח הצלחה אך מתקשה לייצר אותה. ליטל שמש בלתי נלאית בנוירוטיות שלה כמיירה, אשתו. גיל רשף מצחיק ומרתק כקליפורד, הסטודנט שבא לגאול. דורון רכליס ענייני ויבש היטב כעורך-דין שעיניו בראשו, ודבי לומברוזו, כשכנה הידעונית, גונבת לכולם את ההצגה בגיחותיה המפתיעות ברגעים הכי דרמטיים.

מלכודת מוות (לואיז גרין)

שבח מיוחד מגיע לתפאורת בקתת העץ המבודדת, המלאה בפרטים רבים, שעיצב גיל וייס, ונבנתה על-ידי חברי הקבוצה. את התאורה המשמעותית לעלילה עיצב מצוין ויטלי סורוקין, ואת קרבות הבמה (יש ויש) עיצב כהלכה עירד רובינשטיין.
 
לסיכום, "מלכודת מוות" זו תפחיד ותצחיק ותהנה אתכם. אל תחמיצו.