זו הפעם השלישית שדינה סנדרסון משתתפת במחזה של ענת גוב, והפעם בלעדיה. שיחה לרגל העלאת ההפקה המשותפת של הקאמרי ובית ליסין
תרצה שמרצה את כולם
בינואר 99' עלתה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "חברות הכי טובות" מאת המחזאית ענת גוב ז"ל ובבימויה של עדנה מזי"א. המחזה הציג את חוויות ההתבגרות מנקודת מבטן של שלוש נערות בתיכון: סופי, ללי ותרצה. החברות ארוכת השנים מסתיימת בפיצוץ גדול, עד שהן נאלצות להיפגש לערב אחד שבמהלכו חולפת כל החברות לנגד עיניהן, במבט מלא שנינות, קנאה ואהבה.
בימים אלה, 14 שנים אחרי הצלחתה המסחררת של הגרסה המקורית, שבה השתתפו בין השאר קרן מור, ענת וקסמן ושרה פון שוורצה, עולה ההצגה שוב על הבמה והפעם כקופרודוקציה של הקאמרי ותיאטרון בית ליסין בבימויו של גלעד קמחי.
את החברות הבוגרות מגלמות בגרסה הנוכחית מיה דגן, שרית וינו-אלעד ויעל לבנטל, ואת הצעירות שמרית לוסטיג, כנרת לימוני ודינה סנדרסון.
סנדרסון, (27), בתו של הזמר דני ואחותו של הבמאי אדם, היא בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מאז סיום הלימודים צברה רזומה בימתי לא מבוטל בתיאטרון הקאמרי, בין השאר בהצגות "סיפור משפחתי", "עקר בית", "יומן חוף ברייטון", "משפחה חמה" ו"אריסטוקרטים", והייתה מועמדת פעמיים לפרס השחקנית המבטיחה בפרס התיאטרון הישראלי. בטלוויזיה השתתפה בין השאר בסדרות "אגדת דשא", "אמאל'ה 3", "אבידות ומציאות" ו"עספור 2" ובקולנוע בסרטו עטור הפרסים של יוסף סידר "מדורת השבט".
החברות הכי טובות (צילום: דניאל קמינסקי)
סנדרסון מגלמת בחן רב את תרצה הצעירה, "שבדיוק כמו השם שלה, מרצה את כולם", היא מספרת. "תרצה מוכנה לדחוק את עצמה הצידה כדי שסופי הדרמה-קווין לא תכעס. חשוב לה להיות בסדר ושלא יכעסו עליה ולא יריבו, וככה היא כולאת את עצמה בתוך סיטואציה שאין לה ברירה אלא לפרוץ אותה, אם היא רוצה לפרוש כנפיים".
אבל היא משלמת על זה מחיר יקר.
"כן. אין לה לגיטימציה להתקדם והיא מבינה שהברירה שלה היא או להמשיך את החברות או להמשיך את עצמה, זה לא יכול להיות ביחד. הדינמיקה בקבוצה ברורה, היא השפוטה וכדי להשתחרר מזה היא חייבת להתנתק".
מצב מוכר, לא?
"כולנו מוצאים את עצמנו כלואים בתוך קבוצות וסטטוסים - משפחה, עבודה, זוגיות - ונורא נוח לשמר את זה, גם אם זה לא טוב. לא עושים יותר מדיי גלים, זה נוח ומוכר, כולם מכירים את התפקידים שלהם והכול בסדר, אבל זה גם חונק ומגביל. זאת הגדולה של ענת גוב, היא נוגעת במשהו שכולנו מכירים - החובה לשחק תפקיד מסוים, כשהדרך היחידה לפרוץ ממנו היא להתרחק, להתגרש, להתפטר או מה שלא יהיה".
"אני שומעת אותה בוקעת מהגרונות של כל הדמויות בהצגה"
מוזר לשחק במחזה של ענת גוב אחרי פטירתה?
"ממש. בזמן העבודה על המחזה היו לי המון שאלות אליה. נורא רציתי כל הזמן לצלצל או לסמס לה, לקבוע פגישה ולקשקש קצת על ההצגה ועל החיים. נורא מוזר לי שאני לא יכולה לעשות את זה. עבדנו יחד בעבר על 'עקר בית' ועל 'משפחה חמה' והעבודה איתה הייתה נהדרת. זה חסר לי".
את מרגישה את הנוכחות שלה בהצגה?
"המחזה הוא כל כך היא, שאי אפשר לא להרגיש אותה. המילים שלה, הניסוחים, הראייה המיוחדת שלה, אני שומעת אותה בוקעת מהגרונות של כל הדמויות בהצגה. הגדולה שלה תמיד הייתה היכולת לשים זרקור על איזשהו מושג, נגיד 'חברות הכי טובות', ולהסתכל עליו במבט אירוני, בוחן ומטיל ספק. אלה סיטואציות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, וענת מייצרת ככה המון הזדהות כי כולנו חווים ומדברים ועושים ואף אחד לא עוצר לבדוק למה.
"יש בהצגה סצנה קורעת מצחוק, כשהבנות מדברות על מציצות. זה מאוד ענת – האומץ להיכנס למקום פרטי וחסוי של חברות, לחשוף ולהוציא מזה צחוק שמביא שחרור גדול".
החברות הכי טובות (צילום: דניאל קמינסקי)
את חושבת שיש דבר כזה, חברות אמיתית בין בנות?
"בטח. חברות של בנות יכולה להיות הדבר הכי מדהים בעולם, הכי חזק ובסיסי ומכיל המון גוונים. חברה אמיתית היא זאת שתדברי איתה על הדברים הכי מטומטמים והכי עמוקים ותוכלי גם לשתוק איתה. זה קורה עם השנים כשהאהבה וההבנה והקבלה מתגבשות, גם אם יש חילוקי דעות".
סופי, ללי ותרצה הצליחו להגיע לזה?
"אני חושבת שהחברות הזאת לא תשרוד לאורך זמן, וזה אופייני לחברויות שמתחילות בגיל צעיר. זה גזר דין מוות, להישאר עד סוף חייך כמו שהיית בכיתה י'. הבסיס של האישיות אולי לא משתנה אבל את מתפתחת וצומחת ולפעמים לבן אדם השני קשה לקבל את זה. לסופי, לדוגמה, קשה לקבל את זה שתרצה מצליחה והיא לא. היא מרגישה נבגדת כי תרצה היא זאת שאמורה ללכת אחריה. יש שם המון קנאה. אלה חברויות שנשענות על העבר וקשה לצאת מהן ולפרוח בתוכן.
"ענת גוב אמרה פעם בהקשר הזה שאהבה מאוחרת היא מאוד יפה כי אין זמן לבזבז וכי היא חפה מפוזה. זה מאוד נכון בעיניי. בחברות מאוחרת את מביאה משהו יותר שלם ומגוון והבן אדם השני או שמקבל את זה או שלא".
יצא לך לראות את הגרסה המקורית של "חברות" בבימוי עדנה מזי"א?
"ראיתי את ההצגה כשהייתי ממש צעירה, 13, ואני לא זוכרת מזה הרבה מלבד זה שממש נהניתי. אני זוכרת את הצבעים ואת זה שעושים לתרצה שעווה ברגליים. זאת הייתה חוויה טובה אבל ברור שחלק גדול ממה שראיתי לא הבנתי, ואני מבינה היום".
מה ההבדל בינה לבין ההצגה הנוכחית?
"אני לא יכולה כל כך להשוות בינה לבין הגרסה שלנו גם כי אני לא ממש זוכרת, אבל אני חושבת שכמו עדנה מזי"א, גם גלעד קמחי הבין את ענת והצליח לייצר את הסביבה הנכונה למחזה שלה".
איך הייתה העבודה איתו?
"גלעד במאי מדהים ואני מטורפת עליו. מה שהוא עשה בהצגה פשוט מבריק. הקצב, הצבעים השירים, היה לי תענוג לעבוד איתו. אני מאחלת לעצמי לעבוד איתו ועם במאים כמוהו עד סוף חיי. זה הצית בי המון".
והקאסט?
"עם הקאסט זה בכלל סיפור אהבה, אנחנו חולות אחת על השנייה. הקמנו אפילו קבוצת ווטס-אפ ואנחנו מקשקשות שם כל היום – מה אכלתי, פדיקור, תסרוקת, הכי בנות מפגרות. בזכות האהבה הזאת נורא כיף ומרגש לנו לבוא לתיאטרון ולראות אחת את השנייה".
פרט לעבודה ב"חברות" מחליפה סנדרסון בימים אלה את ליאת הר-לב בהצגה "סטמפניו" של הקאמרי וכותבת סדרה קומית חדשה לטלוויזיה שבה תשתתף גם כשחקנית, "אבל אני לא יכולה להרחיב יותר מדיי על הסדרה. זו קומדיה רומנטית שגם אני אשתתף בה ולשם אני מכווננת כרגע".
הסימביוזה של הקומדיה
מה עושה לך את זה יותר, במה או מצלמה?
"האמת שאני הכי אוהבת את החיות של התיאטרון ואת האינטראקציה עם הקהל שמחייבת אותך להישאר נורא חד ומפוקס. אני מאוד אוהבת דרמות ויצא לי לשחק בהן אבל האהבה העמוקה שלי היא קומדיות. בקומדיות הקהל הוא חלק מהמחזה וצריך להכניס אותו פנימה, לשאוב אותו ושיהיה נוכח ויבין אותך. נוצרת מן סימביוזה שאני נורא אוהבת".
בתור בת למשפחת סנדרסון, תמיד ידעת שתעבדי בשואו-ביז?
"האמת שממש לא. קודם כל המשפחה ממש לא דחפה לכיוון הזה, זה בכלל לא היה באג'נדה. גם לא הסתובבתי עם חלום להיות שחקנית, זה איכשהו פשוט קרה. אני נורא אוהבת את זה אבל זאת אף פעם לא הייתה מטרת-העל שלי. בקלות יכולתי להיות עורכת דין".
חזרי שנית?
"אולי זה מצחיק, אבל חוקים ומסגרת תמיד משכו אותי. גם מתמטיקה. בשום מקום אחר חוץ מבית משפט אין את השילוב המיוחד הזה בין חוקים לאנושיות. זה נורא מעניין ובקלות הייתי יכולה התגלגל לשם. אבל אני שמחה במקום שאני נמצאת בו. לא הייתי מתחלפת עם אף אחד".
"חברות הכי טובות" תעלה ביום שני 29 באפריל ב-20:30 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב, בתאריכים 12-8 במאי בתיאטרון בית ליסין בתל אביב, בתאריכים 19-16 במאי בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב וברחבי הארץ.