המחזה השני של לאורה ריבלין בנוי כנדנדה דרמטית שמערסלת את הצופה בין כסות של סיפור מתח לבין סיפור אהבה מוטרפת, הנופלים שניהם לתוך בור של חרדות קיומיות.
רצח בלי עדויות מוחשיות
ארבע שנים חלפו מאז "תמרה", מחזה הביכורים המצליח של לאורה ריבלין. חשבון הנפש המשפחתי שיצרה בשם פינה מאז את מקומו לטובת משחק בכמה תפקידים מצוינים. אבל מתברר כי חיידק המחזאות התנחל בה.
המחזה החדש שלה, "כוונות טובות", המועלה על ידי אנסמבל הרצליה, מעיד על ריבלין שהיא מוכנה למשימה קצת יותר מורכבת. הפעם היא בונה בניין עדין מאוד, המורכב מחוטים דקים של מציאות עכורה, עצבים רגישים וסיפור על אהבה סוחפת עד מוות.
ריבלין בנתה מחזה שספק אם עלילתו מתקיימת באמת או רק נדמית למשתתפיה ולקהל הצופה בהם. זה אתגר דרמטי כבד, ונראה כי ריבלין, בחוש הבימתי המצוין שלה, הצליחה לעמוד בו, גם אם לכאורה, לפחות, נראה שלא פתרה את החידות שהמחזה שלה חד לנו (ואולי גם לה).
חוסר האונים מתורגם לחלום
המחזה מתחיל כאשר שוש, אישה די תמהונית במראה ובהתנהגותה מגיעה לתחנת משטרה ומדווחת ליומנאי על רצח העומד להתרחש בכל רגע. עדותה מתבססת על חלום שחלמה, והיא משוכנעת שזו איננה רק הזיה. אבל איך משכנעים את המשטרה בלי עדויות מוחשיות, גם כשיש בידיה עובדות מוצקות המתמהמהות לבוא, כמו הצדק או כמו המשיח?
גיבורי פרשיית הרצח שבחלום הם זוג צעיר ששכר דירה בחצר הווילה של שוש. בני הזוג, נאווה וגיא, מצויים על קצה מצוק שמתחתיו רובצת תהום. גיא מקנא, גיא חושד, גיא נטרף. נאווה מנסה להרגיע, להדוף, להרחיק את בעלה מתהום הקנאה והטירוף.
את המאמצים של נאווה מטרפדים מלכה - אמו המטורללת של של גיא, ומיכה - בנם של שוש ובעלה הפסיכולוג אלכס. מלכה אוהבת את כלתה, ורואה בה מעין התגשמות של מה שהיא עצמה לא הגיעה אליו. מיכה בורח מהוריו, משאיר להם הודעות טלפוניות בוטות, והחיפוש אחריו מתנקז לתוך המאבק בין נאווה לגיא.
לשוש עצמה תקשורת לקויה עם בעלה, היא סובלת מחרדות קיומיות ומצפה נואשות לשובו של בנה. היא מעין מציצנית שרואה את הכל, אך איננה יכולה לעצור את המהלך האלים המתרחש בחצר שלה. הדרך להתמודד עם חוסר האונים הוא החלום, והדרך להתמודד עם החלום זה לתרגם אותו באוזני היומנאי למציאות.
חוש שישי לדיאלוגים
המחזה של ריבלין סורק כסיימוגרף את התנודות החוזרות ונשנות, וגוברות מפעם לפעם, בין סיפור על חלום לבין הבלחות של מציאות, ויוצר תמיהה דרמטית בפני עצמה. האם באמת ובתמים שוש חלמה, או שמא גם זה רק דמיון?
לריבלין יש מעין חוש שישי ביחס לדיאלוגים ולטקסטים שהיא שמה בפי השחקנים, והיא יודעת לתקוע מסמרים של הומור בארון המוות שהיא בונה. אין כמעט מילה אחת מיותרת, והכל נשמע כאילו כל מילה וכל משפט התגלגלו על לשונה של ריבלין לפני שהיד שלה כתבה אותם.
אבל המעלה העיקרית של הטקסט היא, שהוא איננו פותר עבורנו שום דבר. בשום מצב, ואף לא אחת מהדמויות, איננה אומרת משהו מוחלט וחד משמעי. את זה ריבלין מטילה על הצופים באולם, כאומרת, "אתם תחליטו מה התכוונתי לומר". אולי משום כך היא איננה טורחת לפתור כמה עניינים, כמו פרשיית הבן הנעלם, או ההתנהגותה מוזרה של בעלה של שוש, וגם לא את השאלה אם נאווה בוגדת בגיא או שזה רק פרי דמיונו.
כמו בסרט
"כוונות טובות" הוא אפוא מחזה מורכב, והבמאי המעלה אותו נדרש להחליט אם ללכת באותו קו או לנסות לתת מענה ברור, ולפתור את החידה. נראה לי שגדליה בסר ניסה לחבר בין שני הקצוות האלה, וליצור על הבמה התרחשות לא לגמרי מוגדרת, ספק מציאות,ספק חלום.
את האפקט הבימתי הראשוני הזה הוא השיג בעזרת התפאורה והתלבושות של אלכסנדרה נרדי ובעזרת תאורה נכונה של ג`ודי קופרמן (אם להתעלם מתקלה טכנית). התפאורה מורכבת למעשה משלוש דלתות, בגוון אפור מתכתי, משטרתי לכאורה. אבל כמעט כל הכניסות והיציאות לבמה אינן נעשות דרך הדלתות, אלא מהחורים השחורים ביניהן. מרכיב ההזיה של שוש מקבל בכך ביטוי בימתי מובהק. כך גם כאשר האור עולה מאחורי הדלת המרכזית היא הופכת שקופה למחצה והתמונה הנחזית בעדה מטושטשת ומדויקת בעת ובעונה אחת, כמו שינויי מיקוד בקולנוע.
המוזיקה האפקטיבית של יובל מסנר מחזקת אף היא את הרושם הנוצר שהחיים הם כמו בסרט. וכל זאת בהתאמה לאי הוודאות של העלילה.
דמויות מיטלטלות
כך גם התנהלות השחקנים בהדרכתו של בסר, כאילו אמר להם, שכל מה שיעשו זה רק במסגרת של "אולי" או "לא בטוח". המהלכים נראים טבעיים מאוד, ועם זאת משדרים "העמדה" בהתאם למה ששוש ראתה, או חושבת שראתה, בחלום שאולי חלמה ואולי לא.
יעל לבנטל מעצבת דמות מטלטלת של שוש. היא מוחשית בחרדה שלה עד כי אין כמעט ספק שכל מה שהיא מספרת הוא אמת ולא חלום. עד שהספק שלה עצמה משתלט על הדברים, ועל ההבנה שלנו (כמו זו של היומנאי), ואז לבנטל כאילו מתיישבת אתנו לצפות בלא ייאמן שבפיה.
מורן ליאני בתפקיד נאווה משדרת במשחק מדויק את שני המסרים בו-זמנית. אין שום ספק שהיא באמת בוגדת בבעלה. רגע, סליחה, אבל היא גם אמינה מאוד בטיעוניה שלא היו דברים מעולם.
עפרה ויינגרטן מעצבת את מלכה בעסיסיות שמגלה יותר מטפח אחד של עליבות חיים, סבל וצער, ויותר מרומזת לכך שלא רק שוש מחפשת את בנה הנמלט, אלא שגם היא איבדה את בנה.
אוהד קנולר, בתפקיד גיא, יוצר דמות מורכבת מאוד שיש בה קנאה, תשוקה, געגועים אל משהו בלתי נתפס – מילדותו וכן - נחישות לפענח את חידת הזוגיות שלו. קנולר נוגע ללב ברגעי הייאוש, שאותם הוא מעצב בכוחניות פיזית, בחיוך מר, ובתמיהה. במשחק המיטלטל והמטלטל הוא חיזק בי את התחושה שריבלין כתבה את דמותו של גיא, בהשראה וכמחווה לוויצק של ביכנר.
שמעון מימרן מעצב יפה דמות אניגמטית של הבעל אלכס, פסיכולוג שאינו מצליח לחדור אל מבעד למעטה של אשתו. מימרן גם מגלם דמות משנית אחרת, של קב"ן, שאינו מסוגל לעזור לגיא, אבל מחפש דווקא אצלו מזור לעצמו ולתשוקתו.
אחרון בצוות השחקנים – ובשלושה תפקידים - אורי גבריאלי. ענייני, יבש ורציני כיומנאי בתחנת המשטרה, מסתודד-מאיים כסוחר נשק, ובעיקר – עסיסי, מצחיק עד דמעות בדמותו צדוק, האלמן העיוור למחצה, או החרש למחצה, אבל גבר גם בשארית אונו.
הצגה טובה של מחזה מעניין ולא שגרתי, שאם הייתה מועלית בלב תל-אביב כבר מזמן לא היו משיגים לה כרטיסים, והקניינים היו מחזרים אחרי התיאטרון שהיה מעלה אותה שם. אבל הרצליה לא רחוקה, צוות השחקנים ברמה גבוהה, ובהחלט כדאי לראות אותה.
מועדי הצגות
04/07/2005
:תאריך יצירה
|