המנצח דן אטינגר לא שוכח את נמל הבית. בין האופרה של מנהיים בגרמניה לתזמורת הפילהרמונית של טוקיו ביפן, שהוא משמש מנהלן המוזיקלי – קפץ לביקור בזק בישראל.

אטינגר, שאף אוחז בהגה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, בא להשיק את עונתו השביעית בה ולהכריז על חגיגות חצי היובל של התזמורת.

מה מנחה אותך בהתוויית הרפרטואר של התזמורת בראשון?

"מה שמנחה אותנו כל הזמן – הבלנס שאנחנו מנסים למצוא בין מה שאני קורא לו המוכר והחביב, אותן סוכריות שמביאות את הקהל, שבשבילו קיימת התזמורת, לבין מציאת שבילים אחרים. כלומר, לא לנגן שוב ושוב את החמישית של בטהובן ואת הסימפוניה מס' 40 של מוצרט, אלא לנגן גם רפרטואר או שהוא חדש לגמרי לתזמורת, שאיכשהו לא נוגן פה, לצד מוזיקה חדישה מהמאה ה-20 וה-21".

הקהל זורם אתכם ומוכן לוותר על קצת "סוכריות" לטובת משהו שהוא לא מכיר?

"הוא זורם איתנו מתוך ידיעה שגם אם ננגן לו יצירה שדורשת זמן עיכול יותר ממושך, הוא תמיד יקבל משהו מהרפרטואר הקונבנציונלי שימתיק לו את הגלולה. כיום, אפילו משוסטקוביץ' כבר לא פוחדים".

"יש לנו מחויבות ליצירה המקומית"

אפשר להשוות בין התזמורת הסימפונית בראשון לפילהרמונית של טוקיו?

"אי-אפשר להשוות. הגודל של התזמורת שם זה לוקסוס. אין דברים כאלה, כשלא פחות מ-187 נגנים עומדים לרשותי. כלומר, אני יכול לבצע את הרפרטואר הרומנטי הגדול בהרכבים שכמותם אין לי לא רק בארץ, אלא גם באירופה.

"זאת תזמורת שיש בה די נגנים כדי לנגן במקביל קונצרט גדול, אופרה ואולי גם עוד אופרה קאמרית. התזמורת בראשון היא על תקן סימפוני רגיל ומתפקדת הן כתזמורת סימפונית והן כתזמורת הבית של האופרה הישראלית, שילוב מטורף כשלעצמו. אגב, זה ניכר ברפרטואר שלנו. כשהתזמורת עמוסה לעייפה באופרה, לא נקשה על הנגנים עם סימפוניות ארוכות וקשות באותה תקופה".

זו אינה המגבלה היחידה.

"אכן. למשל, יש בעיה עם מנצחים אורחים. הלוואי שהיו לנו התקציבים שיש לפילהרמונית הישראלית לשם כך. החוכמה היא לדעת למי לפנות, אולי למנצחים שיש להם אינטרס יהודי וציוני, או שהם חברים שלי, כדי לשכנע אותם לבוא ולנצח בראשון-לציון, בתעריפים שלעתים הם אפילו רק רבע ממה שהם מקבלים בכל מקום בעולם. אם הם נענים לנו, אנחנו גם מציעים להם כבונוס חופשה יפה בארץ עם כל מה שיש בה".

איך ניתן להגדיר את הצליל שגיבשת לתזמורת הזאת?

"לי קשה להעיד על כך, אבל כמו כל תזמורת שאני מגיע אליה בסוף, היא מנגנת את הצליל-של-דני, המבוסס על צליל מיתרים מאוד עשיר, מאוד חם ומאוד אנרגטי, עם מגוון דינמי מאוד רחב. בקיצור, נגינה רב-שכבתית. זה מה שמאפיין תזמורות שמנגנות איתי. עם השנים אני מגלה שבכל תזמורת שאני מגיע אליה, בין אם היא שלי ובין אם אני מתארח אצלה, איכשהו אני מצליח לגרום לה להיות כלי הנגינה שלי".

עד כמה אתה מרגיש מחויבות לבצע יצירות ישראליות?

"בכל עונה אנחנו משתדלים לבצע לפחות יצירה ישראלית אחת, אם לא שתיים. זה לא קל, כי הקהל לא פתוח כלפי עצם הרעיון, שהרי יצירה ישראלית היא מטבעה בת זמננו, מה שהקהל לא תמיד מקבל בפתיחות. אני לא אוהב לומר 'חינוך' בהקשר הזה, כי איכשהו זה נשמע שלילי, אבל עלינו להרגיל את הקהל להרחבת היריעה הזאת.

"אין ספק שכתזמורת ישראלית, יש לנו מחויבות ליצירה המקומית. כך נבצע בבכורה בעונה הקרובה שלנו, שתהיה בין השאר 'שנת ורדי', את 'נבוקו בלוז', מאת חיים פרמונט, מלחין שניגנו אותו לא אחת, למלים של המשורר רוני סומק. כמו כן נבצע במסגרת הסדרה 'קאמרי בצהרי שישי' את יצירתו של עדן פרטוש, 'פנטזיה לשלישיית פסנתר".
איך בעולם בהשוואה אלינו בנושא הזה?

"ביפן, לדוגמה, כמו בהרבה מקומות אחרים, מרבים לבצע יצירות מקומיות. זה מעודד אותנו לא להיכנע כאן לטעם הקהל".



דן אטינגר, צילום: אישוק מיושי

" אני משתמש בקול בצורה הכי אנטי - זמרית "

יוצא לך לנצח על יצירות ישראליות בחו " ל ?

"רק בשנה שעברה ניצחתי על ביצוע בכורה בטוקיו של 'אלפא ואומגה', האופרה של גיל שוחט, שהיתה האופרה הישראלית הראשונה שבוצעה ביפן ולמעשה בביצוע קונצרטנטי. לי היו סנטימנטים אישיים ליצירה הזאת, מאחר שהייתי מנצח המקהלה בבכורה של האופרה הזאת בתל-אביב, לפני 12 שנה.

"לא האמנתי שהיפנים יסכימו לכך, אבל הם התלהבו מעצם הרעיון לבצע יצירה ישראלית, כשלצד הזמרים היפנים, ששרו מדהים בעברית, השתתפו שלושה זמרים ישראלים – מרב ברנע, יותם כהן ועדנה פרוחניק".

תודה לך. עזרת לנו לגלות את עקבותיה של המצו-סופרן לבית פרוחניק, שכה הרשימה כאן בתפקיד האשה הראשונה באופרה "במסע אל תום האלף", מאת יוסף ברדנשווילי, ומאז, פרט לגיחה לביצוע "שירים על מות ילדים" של מאהלר, נעלמה לנו מהרדאר.

"אני חטפתי אותה. אחד הדברים הכי חכמים שעשיתי בקריירה שלי זה שכאשר קיבלתי לניהולי את בית-האופרה של מנהיים, הבאתי לשם את עדנה כזמרת קבועה באנסמבל. היא עושה חיל בכל תפקידי המצו הגדולים. זה עזר לי להביא מהישראליות לבית החדש שלי שם".

הבית המקורי של אטינגר, מי שהיה נער-פלא מוזיקלי וכבר נושק לגיל 42, היה בחולון. הוא צמוד לפסנתר מגיל חמש-שש. כשלמד בתיכון האמנותי תלמה ילין בגבעתיים ועודדו שם את הפסנתרנים ללמוד גם כלי תזמורתי, "כדי שנוכל יותר מאוחר לקבל ג'וב בתזמורת", ניגן שנתיים קונטרבס, כמו זובין מהטה בראשית דרכו.
"בין השאר חויבנו שם גם לשיר במקהלה", הוא משחזר. "כך נדבקתי בחיידק הזמרה, ועם הבריטון שלי פצחתי בקריירה זמרית. אז זה היה די חדש, לשמוע זמר כה צעיר שר רפרטואר קלאסי. לימים, כשלימדתי באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, גיליתי שדור של זמרים הלך בעקבותי. זה עושה לי חם בלב לגלות כזה דבר".

בתוכנית שלכם לעונה הבאה של קונצרט הגאלה שעליו תנצח לחצי יובל, בכיכוב זמרת הסופרן מישל קריידר, עדיין יש מקום פנוי לצדה לזמר בריטון.

"תודה על הרמז, אבל אני עזבתי את השירה זה מכבר. קריירה של שירה לא הולכת עם קריירה של ניצוח. כששואלים אותי אם אני מתגעגע לשיר, אני משיב שאני אכן מתגעגע לשיר, אבל לא לזמר שהייתי. מדובר בשתי דיסציפלינות שונות. כשאני עושה חזרות עם תזמורת, אני משתמש לפעמים בקול בצורה הכי אנטי-זמרית. אם זמר, אז רק זמר".

נראה שיצאת מורווח מהניסיון שלך מול המיקרופון.

"אני בר-מזל שהגעתי לניצוח לאחר הרבה שנים של זמרה, גם הרבה שנים של פסנתרנות והדרכת זמרים ליד הפסנתר. הידע שצברתי שם הוא יקר מפז, בפרט בניצוח אופרה, אבל לא רק. מנצח סימפוני שרוצה לגרום לתזמורת לשיר בנגינה שלה חייב איזשהו ניסיון בתחום".

"למזלי היתה לי החוצפה להשיב ולומר, כן"

כשמדברים עליך כמנצח, מזכירים בנשימה אחת את מי שהיה המנטור שלך, דניאל ברנבוים.

"למעשה זה התחיל הרבה קודם לכן. במקרה חיפשו כאן באופרה מנצח על המקהלה שלה. ידעו אז שהשתעשעתי בכיוון, כולל עזרה לאהרון חרל"פ במקהלה הפילהרמונית, אבל בתכל'ס לא למדתי ניצוח. יום אחד שאלו אותי, הזמר דאז, אם יעניין אותי הניצוח על המקהלה. למזלי היתה לי החוצפה להשיב ולומר 'כן, זה מאוד מעניין אותי', והוספתי שיותר מעניין אותי להיות אסיסטנט של מנצח.

"ההפקה הראשונה שלי היתה 'דון פסקואלה', של דוניצטי, לצדו של מנדי רודן המנוח, לא פחות ולא יותר. לאחר שעזרתי לו, איפשרו לי לנצח על שתי ההצגות האחרונות. קפצתי למים, ועל כך אני מודה למנהלת האופרה חנה מוניץ ולאשר פיש, אז המנהל המוזיקלי שלה. למעשה, כל דבר בחיים למדתי תוך כדי קפיצה למים".

לא צריך ללמוד ניצוח באקדמיה?

"זה מסוכן להגיד כזה דבר. גם אם לומדים את התיאוריה של הניצוח באקדמיה, באופן מעשי לומדים מהחיים עצמם. על כך יש לברנבוים משפט גאוני – 'כשאתה כבר מנצח תזמורת, עם עשר שנות ניסיון אקטיבי, אז, רק אז, אתה לומד את המקצוע'. לאחר שעברתי את המסלול הזה, אני אומר, 'ואללה, הוא צדק', גם אם אז הדברים נשמעו מופרכים".

והחיבור שלך איתו?

"הגעתי אל ברנבוים במקרה או לא במקרה. בד בבד עם היותי אסיסטנט באופרה הישראלית ומנצח על המקהלה, התחיל לי רומן עם התזמורת הסימפונית רשות השידור, בירושלים, שם נהייתי מנצח אורח ראשי. עו"ד יחזקאל בייניש, יו"ר הוועד המנהל של התזמורת הזאת, ורעייתו, דורית, הם חברים קרובים של ברנבוים. יחזקאל חיכה שנתיים עד שאמר שזה הרגע הנכון לשלוח לברנבוים קלטת וידיאו עם ביצועים שלי. הופתעתי שהיו לו הזמן והרצון להסתכל על זה. זה הביא אותי אליו לברלין, ומכאן השתנו החיים שלי".

והמפגש הראשון שלך איתו?

"פחד לא נורמלי לפגוש מישהו שהערצתי כל-כך הרבה שנים ושהיה לי חיבור על-חושי אליו עוד לפני שהכרתי אותו. חלמתי לעבוד איתו מתישהו, אבל זה כשהייתי זמר. באתי לפגוש אותו כשהוא עשה באופרה של ברלין פסטיבל ואגנר גדול. מכאן התחילה סדרה של מפגשים שהביאו אותי להיות אסיסטנט שלו ומנצח-בית שם.

"אחרי שלוש שנים בתפקיד הכפול המשכתי שם שנתיים כמנצח בית. זה היה בית-הספר לניצוח הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, עם ברנבוים כהשראה. רק להיות במחיצתו ולהריח את המוזיקה שהוא עשה תוך כדי ניצוח על התזמורת שלו, זהו בית-ספר שאין לו מחיר".


התזמורת הסימפונית ראשון לציון, צילום: מירי שמיר


אם אינני טועה, היו לך שם חיים לא קלים.

"מה אתה יודע. ניצחתי שם על 50 קונצרטים בעונה. כאן אני יכול להעריץ את ברנבוים על שהוא התייחס אלי לא רק כאל תלמיד וכאל אסיסטנט, אלא כאל קולגה. בהיותי שם הוזמנתי לאודיציה באופרה של מנהיים. בפעם הראשונה מאוד לא אהבתי את המקום. חזרתי לברלין כמעט מדוכא. מנהיים נראתה לי אחרי ברלין כמקום פרובינציאלי. אמרתי שזה לא מתאים לי. אחרי שנה וחצי הם ניסו שוב. כשהגעתי לשם בפעם השנייה, התאהבתי בעיר ובאופרה שלה, שהמון זמרים ומנצחים גדולים עברו בה. אני כבר העונה הרביעית שם ויש לי עוד שנתיים עד לתום החוזה, כשאנחנו עושים בין 25 ל-35 אופרות בשנה, מה שמאפשר לרבים קרש-קפיצה".

"מצטער, אבל הלוח שלי סגור עד סוף 2016"

בעודך עובד בעיר הזאת ועובר להתגורר בה, קיבלת צו קריאה מהצד השני של העולם.

"ככה זה, דלתות נפתחות. ההזמנה לנהל מוזיקלית את הפילהרמונית של טוקיו הגיעה אלי לאחר שעבדתי לא מעט עם התזמורת הזאת ועם בית-האופרה בעיר לצד בתי-אופרה נחשבים אחרים, כמו המטרופוליטן בניו יורק, הקובנט גרדן בלונדון, גם האופרות בפריז, בווינה ועוד".

איך זה לנצח ביפן?

"כמו להיות בבועה. לקח לי זמן להתגבר על פער התרבויות. אחרי שנה התאהבתי במקום, עד שנהיה לעוד בית שלי".
מוזיקלית, יש משהו שמאפיין את היפנים?

"הם טכנאים מעולים. אומרים שהם סגורים, אבל צריך לדעת על איזה כפתור ללחוץ כדי שהם ייפתחו רגשית. חוץ מזה הם חקיינים יוצאים מהכלל, עד שהם מבצעים היום מוזיקה מערבית בסטייל מערבי ועם הבעה רגשית מערבית".

לא היה חסר הרבה שתהיה מנהל מוזיקלי גם מעברו האחר של הגלובוס.

"את פלסידו דומינגו הכרתי בברלין. בהתחלה הוא הזמין אותי ללוס אנג'לס, שם הוא ניהל את בית האופרה. לאחר שתי הפקות, הוא הזמין אותי לנצח גם בבית האופרה של וושינגטון, בבימוי אשתו. כשהוא הציע לי את הניהול המוזיקלי של בית האופרה הזה, זה לא הסתדר לי מבחינת לוח זמנים. אני פטליסט גדול ומאמין שכאשר משהו צריך לקרות, הוא קורה".

כשאני שואל את אטינגר אם זה סביר שהוא, שכבר בגיל 16 שר את הקצין ב"לה בוהם" של פוצ'יני באופרה הישראלית והיה בה מנצח הבית, מנותק כיום ממנה, ניכרת לראשונה פגיעות בעיניו התכולות והחייכניות.

"באמת זה לא סביר", הוא עונה בעודנו משוחחים במזנון האופרה בתל אביב. "הניתוק בינינו קרה בנסיבות לא כל-כך נעימות ונפרדנו בטון קצת צורם. מאז התבגרנו, הטון הצורם נעלם, ואם אני לא מנצח כיום באופרה הישראלית, זה רק בגלל בעיית לוח זמנים".

אז אתה נכנע לו?

"אם אגיד שלא חסר לי הניצוח על האופרה הישראלית, אשקר. אמנם התזמורת שמנגנת בה היא שלי, אבל חסר לי לעשות אופרה כאן, לאחר כל ההפקות שעליהן ניצחתי בארץ. אם אני בא כיום לראות הופעה באופרה הישראלית, שבה גדלתי, מוזר לי שהיום הקהל שלה לא מכיר אותי ואולי הוא לא יודע מי זה דן אטינגר. אני רוצה להאמין שלכל דבר הזמן שלו. כמו שגדלתי באופרה הזאת וכמו שנפרדתי ממנה, עוד אחזור לנצח בה".

והפילהרמונית?

"הוקפצתי פעם אחת לשם כדי להחליף ברגע האחרון את אנטוניו פפנו. איכשהו זה לא המשיך. אני לא מכיר את הפילהרמונית מספיק טוב כדי לדעת איך הדברים עובדים שם. אולי יש הרגשה שאת המנצחים הישראלים אפשר תמיד להשיג ברגע האחרון. מצטער, אבל הלוח שלי סגור עד סוף 2016, וגם שתי העונות הבאות כבר מתחילות להתמלא".

נראה שבכל מקרה לא תוותר על הניצוח כאן.

"אמנם אני נוכח פיזית פחות ופחות בתזמורת של ראשון, גם לא אגיע לנצח על הסדרות הסימפוניות הרגילות, אבל אני מקווה שמבינים בה כי מוקדם לי לוותר על הדברים בחו"ל בשביל הארץ. אני נאחז בציפורניים במשרה כאן כדי לא לנתק את הקשר לגמרי. אשמח לשמור על הקשר הזה גם אם במינון נמוך".

כאן או שם, לדברי אטינגר הוא שואב את הכושר הנחוץ לניצוח האנרגטי שלו מהניצוח עצמו, ואם הוא לא על הפודיום, הוא "מרגיש את זה בשרירים". לדבריו, כשהוא מניף את השרביט, ברנבוים משמש לו השראה גדולה. "בעיני הוא המשך לשושלת אסכולת הניצוח הגרמנית הוותיקה, בעקבות צ'יליבידקה, פויכטוונגלר וכאלה", מצהיר אטינגר. "האסכולה הזאת היא הבית שלי כמנצח".

בגילך הצעיר...

"אני יודע שזה לפעמים טוב ולפעמים לא טוב. העולם השתנה. אסכולה ישנה כזאת היא לא הטרנד כיום. אבל הנפש שלי תקועה בה במובן הטוב של המלה. אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולנצח על משהו רק כי הוא הטרנד. הרי אני חייב להיות אמיתי במה שאני עושה".