שורה של שחקנים מרתקים ממלאים את נפח המחזה האמריקאי בהבימה ובראשם עודד תאומי וגילה אלמגור
מאבק דורות
המחזה "ערי מדבר אחרות" שואב את שמו משלט בכביש 10 המוליך אל העיירה אינדיו וממנה אל פאלם ספרינגס, קליפורניה.
שם ממוקמת משפחה שאת הטרגדיה שלה בוחן המחזאי ג'ון רובין בייטס. על אותו שלט מופיע גם הציון שהדרך מובילה אל ערים אחרות בחלק המדברי בעמק שבו היא עוברת.
בחרתי לפתוח עם ההסבר הזה כדי להצביע על מה שבסיכומו של דבר יאפיין את המחזה האינטימי הזה – היותו אמריקאי בכל מהותו וחוליה נוספת בשושלת הטרגדיות המשפחתיות שמפארות את הדרמה האמריקאית, מיוג'ין אוניל ב"מסע ארוך לתוך הלילה", בואכה ארתור מילר ב"מותו של סוכן" ו"כולם היו בני", ולא מכבר ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'" של טרייסי לטס.
גם הפעם יש כאן תיאור של בצה טובענית שמהלך העלילה שולף מתוכה טרגדיה אנושית שבקלות רבה הופכת לסמל של משהו גדול יותר. גם הפעם יש בה מאבק דורות בדמות התחשבנות נוקבת בין הורים לבין אחד או שניים מילדיהם, וגם הפעם יש בעיות של דיכאון, אלכוהוליזם, סמים, ספרות ועוד – כולל תוספת עדכנית של טלוויזיה להמונים.
הנוסחה הישנה מתרחבת, אבל בסיכומו של דבר היא אמצעי בדוק לחשבון נפש על מה שמתרחש מול עינינו המשתאות בבית פנימה ובארה"ב על כל נתיביה, חלומותיה, אכזבותיה וכשלונותיה.
במחזה הזה מספרים לנו על משפחה אצילה שאביה, ליימן, היה שחקן קולנוע נודע, חבר קרוב של רונלד רייגן, וכמוהו הפך לפוליטיקאי ואף כיהן כשגריר. פולי, אם המשפחה, יהודייה נמרצת, שיחד עם אחותה סילדה היתה אחראית לסדרת טלוויזיה מצליחה, היתה ידידה של ננסי רייגן, והיא מחזיקה בידיה את מוסרות העגלה המשפחתית.
הנרי, הבן הבכור, התאבד אחרי שהשתתף אי-אז בפיגוע טרור במחאה נגד מלחמת וייטנם, ובְּרוּק, הבת, כתבה בסיוע דודתה ספר על הפרשה, ובו היא מתארת בצבעים לא מחמיאים את הוריה. טריפּ, הבן הצעיר, הוא מפיק של תוכניות ריאליטי מצליחות, וסילדה, הדודה, משתכנת בבית המשפחה בעקבות תהליך גמילה מהתמכרות לאלכוהול.
שימו את החמישה האלה תחת גג אחד בערב חג המולד, תשלפו מהתיק את עותקי הספר האמור לצאת לאור, ובינתיים כבר מתוכננת כתבה גדולה עליו במגזין היוקרתי ה"ניו-יורקר" – ותקבלו עגלה עם מטען כבד מאוד, שפרטיו נחשפים אט-אט, עד לרגע שבו המשפחה ניצבת סביב מטען המתפוצץ בעוצמה, מכה אותם ואת הקהל הנדהם.
בדרך לפיצוץ הזה, שאת פשרו אני מנוע מלחשוף, המחזה מספר לנו על חברה ימנית, שמרנית, לאומנית ועשירה, שמחזיקה בשמאלנות מתועבת של ליברליזם, יורש הדורות של מתנגדי המלחמה ההיא, ושל מלחמות בוש הנמשכות. על הסיוט הזה מאיים ספר הזכרונות המשפחתיים.
פרט מעניין הקשור למחזה הוא שמלכתחילה כשהועלה באוף-ברודוויי בלט בו הצד הקליל של תיאור המשפחה. ואז, בפרק הזמן שנדרש למציאת אולם פנוי, ניצל בייטז את ההזדמנות, הפנים הערות והכניס למחזה שינויים שהעמיקו את הטיפול בנושאים שהוא מתאר.
"ערי מדבר אחרות", צילום: יח"צ
מרקם אנושי כואב
התוצאה היא מחזה מהודק מאוד, שמהר מאוד מסלק את רסיסי הנחמדות והעקיצות לטובת המתח הדרמטי הגובר סביב הספר ומה שיש בו, ומערכות היחסים בין בני המשפחה האוחזים בו ומושכים, ההורים מזה, הבת ודודתה מזה, ובתווך הבן הצעיר. התרגום של דורי פרנס הצליח למצוא גוון עברי המיטיב לשרת את השפה הנקייה מאוד של בייטז.
הבמאי חנן שניר ממשיך בהצגה הזאת את העיסוק במחזות המשפחתיים הקרובים ללבו, ולטכניקת הפסיכודרמה שהתמחה בה. הוא יודע לעצב את ההבדלים הברורים ואת החיבורים הסמויים, ולגבש עם שחקניו דמויות חיות, אמינות, רהוטות ועתירות מבע בהתבוננותן ההדדית.
אל ההישג הזה שלו הוא מגיע באמצעות חמישה שחקנים מצוינים. גילה אלמגור היא פולי, האם "האמריקאית" הגדולה, שכנפיה פרושות להגן ולגונן. בהדרגה נכונה משחקה מתפתח מהדימוי הנוקשה והקר של תמונת הפתיחה אל זה של אשה כואבת מאוד, חרדתית ומסויטת.
כמוה גם עודד תאומי, המשתתף בהצגה באדיבות התיאטרון הקאמרי, שבמשחק ממוקד מאוד מצליח לעצב את ליימן, האב, כדמות שפגיעותה ניכרת בה, פחדיה מציצים מבעד להעמדת הפנים שהרגיל עצמו אליה, עד שהכאב הנורא האצור בתוכו מוצא את הרגע הנכון לפרוץ החוצה.
כנגד שני שועלי במה ותיקים אלה, שמגע הקסם של שניר כבר טבוע בהם, ניצבת איתנה במשחק חיוני איילת רובינסון כבְּרוּק, הבת המפוחדת מהצל שהיא מטילה על הבית, לא פחות מהרצון הנחרץ שלה להתנער ולהתחיל לחיות באמת, מחוץ למאניה-דפרסיה של העבר המשפחתי והאישי.
"ערי מדבר אחרות", צילום: יח"צ
ומשני הצדדים ניצבים, מושכים ולא מושכים את החבל המתוח, עידן אלתרמן המצוין כטריפּ, הבן הצעיר, שמצא לעצמו את החיים האחרים מאלה של בצת הטרגדיה המשפחתית, וסנדרה שדה, המרחפת על הבמה ומביאה את מנת הסרקזם, ההומור ואולי גם קצת טירוף של הדודה סילדה, המנצלת את אחייניתה להתחשבן קצת עם פולי.
אלכסנדרה נרדי עיצבה את בית המשפחה המרווח המשקיף אל המדבר הקליפורני, מאיר אלון האיר אותו – ושניהם בהנגדה יפה לסגירות הדרמטית ולאפלה המשפחתית. מאור צבר עיצב את התלבושות, ויוסי בן-נון הוסיף נגיעות מוזיקה ברקע.
בסיכומו של דבר, "ערי מדבר אחרות" היא הצגה מצוינת ומרתקת, שגם בהיותה אמריקאית מאוד בנושאיה, בדמויותיה ובטיפול בהם, מצליחה לפרוץ החוצה ולגעת במרקם האנושי הכואב.