6 פרסים ל"ריצ'רד השלישי"

אבק. זה מה שהשאיר התיאטרון הקאמרי של תל אביב לעמיתיו, התיאטרונים האחרים בישראל, בטקס חלוקת פרס התיאטרון 2012. זכייה ב-14 מבין 19 הקטגוריות, בדרך כלל החשובות שבהן, תוך גילוי עליונות רפרטוארית, חוסן אמנותי ובעיקר איתנות כלכלית.

ועם כל הרגשות האמביוולנטיים כלפי מעמדו הנישא והנמשך של הקאמרי בפרס התיאטרון לאורך השנים, שישה פרסים ל"ריצ'רד השלישי" (ההצגה, המחזה המתורגם, הבמאי, השחקן ראשי, השחקן המשני והתרגום) כמעט שליש ממספר הקטגוריות, הם לא דבר של מה בכך. בכל זאת שקספיר. אמנם קלאסיקה, אך עדיין חיה, בועטת ורלוונטית.

זה היה צפוי מרגע שבו פורסמו המועמדויות הסופיות (ולי, כחבר אקדמיה, גם למראה רשימת המועמדים הראשונית, קודם הניפוי הראשון). הפרויקט הכפול של הקאמרי, העלאתם של "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי", עם אותו צוות מעצבים (בראשות הבמאי ארתור קוגן; רק בתרגומים שונים) ואותו צוות שחקנים בראשות איתי טיראן (ללא ספק, השחקן הבולט ביותר בתיאטרון המקומי בעשור האחרון; מזכיר רק את "שליטתו", עליונותו ודעתנותו של דורון תבורי משני צדדיו של התפר שבין שנות השבעים בבאר שבע לשנות השמונים בחיפה), היה אקט יומרני-מגלומני, שרק תיאטרון-על, מסדר הגודל והיכולת של הקאמרי, יכול להרים.

ארתור קוגן, איתי טיראן, מאיר ויזלטיר (צילום: איציק בירן)

ובדיעבד, התוצאה הבימתית הכפולה והמרשימה שלו, היתה חגיגה תיאטרונית איכותית יוצאת דופן שבלתי אפשרי היה להישאר אדיש ולהתכחש אליה. גם אם לטעמי (ואפילו לטעמם של קוגן וטיראן) דווקא "ריצ'רד השני" היה המעשה הנכון יותר, האמיץ ולכן גם הראוי יותר, בשל נדירות העלאתו על הבמה הישראלית. אלא שהוא, להוותי (כחבר אקדמיה) לא ליקט אף פרס.

קשה לכתוב מחזמר

בכלל, זה היה טקס צפוי עם מיעוט הפתעות. כצפוי המחזמר "קזבלן" (של הקאמרי; אלא מה? מי בישראל יכול להעמיד מחזמר גדול וראוותני שכזה?) הוכתר כמחזמר השנה (ההצבעה שלי היתה "פרח השכונות" ולא מפני שהיה מחזמר מושלם, אבל היה המקורי והחדש היחיד השנה. "קזבלן" ו"איש חסיד" היה כבר הועלו בעבר, ו"הרשלה" יובא מעבר לים.

זו רק הוכחה לכך שקשה מאוד לכתוב מחזמר, ועצם ההתמודדות עם מעשה שכזה ראוי בעידוד), ועל הדרך לקח גם את פרס התפאורה, כצפוי (ושוב, קשה להעמיד תחרות ראויה לאפשרויות ההפקה של הקאמרי. אף תיאטרון אחר לא בליגה שלו ולא ימשכן את עתידו על עיצוב; ללא קשר לכך שרוני תורן הפך את תפאורת "קזבלן" לאקטיבית ולמופעלת בידי השחקנים).

מיי פיינגולד (צילום: איציק בירן)

לעומת זאת פרס שחקנית המשנה הפתיע, כולל את כלתו, הזמרת מיי פיינגולד, שחלקה ב"קזבלן", בתפקיד בעל הפאב והזמרת רוזה, לא הצטיין לשון המעטה במשקלו המשחקי. מפתיע ואף מקומם, במיוחד כשהשאיר מאוכזבות שחקניות עדיפות עליה - אורלי זילברשץ ("סטמפניו"), אסתר רדא ("גזע") ומיכל ויינברג ("איפיגניה").

זו דוגמה (אחת מני רבות) להצבעה "זקנה" של האקדמיה, שנפלה בפח הראווה של המחזמר, וגם עדות  לתבונתו של נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, להציב את פיינגולד ברשימת המועמדות. אבל זה לא יכסה על הבעיה הנשית של תיאטרונו בשנה החולפת, שלא הצליח למצוא לשחקניותיו מחזות עם תפקידים ראשיים ראויים, והסתפק רק בהצגתה של שרה פון שוורצה ("בין שני עולמות") ברשימה ההתחלתית.

הקאמרי "שלח יד" גם בכבשת הרש, והיה שותף בנתחים הדלים של תיאטרוני פריפריה כתיאטרון אנסמבל הרצליה ז"ל ותיאטרון חיפה. עם הראשון הוא היה שותף בשתי הזכיות של "הילכו שניים יחדו" כהצגת המחזה המקורי וכמחזאי (א.ב. יהושע במשותף עם פון שוורצה על "בין שני עולמות", "נטו" של הקאמרי) ועם השני חלק את הפרס היחיד שלו (המוזיקה של  יוסף ברדנשווילי ל"בית ספר לנשים").

לטעמי, זכייתו של האחרון היתה מפתיעה. עם כל הכבוד לגאוניותו ולמשא נסיונו, גם ברדנשווילי זכה לדעתי בשל שמרנות האקדמיה ורק מפני ששמו "נחשב" יותר מאלו של מתחריו. וגם אסף תלמודי (על "סטמפניו") וגם אלדד לידור (על "איפיגניה") היו ראויים יותר ממנו. לא קובי אוז ("פרח השכונות"), שבעצם לא חיבר מוזיקה חדשה למחזמר, אלא סיכם עשרים שנות יצירה ב"טיפקס".

שרה פון שוורצה (צילום: איציק בירן)

שירת הברבור של תיאטרון אנסמבל הרצליה

הקאמרי לא אשם חלילה, בפרסים שהוא מלקט. אשמה השיטה שמאפשרת לו להגיש מועמדויות מעבר למכסה המותרת לו – חמש הצגות, כתיאטרון "גדול". בפועל הוא זכה עם שש  - ארבע שלו ועוד שתיים עם שותפים (מה שלא מפריע לפרנסיו להתהדר בהם להכעיס, כאילו היו שלו).

מצד אחד, משת"פים אלה הם כורח מציאות תקציבית, אמנותית וגם שיווקית עבור התיאטרונים הזוטרים; מצד שני, הם עדות למשאביו העצומים של הקאמרי בכסף ובכשרון, הון-שלטון בתיאטרון (ולמען האמת וההגינות גם חזון, כי בלעדיו המחזה של א.ב. יהושע לא היה רואה במה, וגם לא את פרס היצירה הציונית מטעם שרת התרבות...), וגם לאזלת ידם של שותפיו - שהמועמדויות "נטו" שלהם אינן מניבות פרסים - ובפועל, חיים מכפו ובחסדיו של הקאמרי. כאמור, הון-שלטון.

בעוד יהושע התוודה שכתיבת מחזה עבור סופר היא מלאכה מאוד מתעתעת ומסוכנת, וכי קשה מאוד לכתוב מחזה ברמה הספרותית ובעוצמה קלאסית שנשארת, והמליץ לעמיתיו להימנע מכך, אלא אם אין להם ברירה, ואז שאלוהים יהיה עימם, ושני הפרסים שהביא לאנסמבל הרצליה היו שירת ברבור מופלאה וגם קריעת אשנב כלשהו לסיכויי הקמתו מחדש (נושא אליו התייחסו גם גיבורי ההפקה, השחקן גיל פרנק והבמאי והמנהל האמנותי עודד קוטלר, וגם דוברים אחרים), שותף נוסף בהצגה, השחקן הנפלא רמי ברוך, יכול לראות בתוצאות הטקס אכזבה אישית עמוקה.

אמנם "הילכו שניים יחדו" ייזכר כהצגת המחזה המקורי של השנה, אבל "בית הספר לנשים", אחת הקומדיות המצליחות של העת האחרונה, הפסידה למולייר אחר, "החולה המדומה" בחאן (בבימויו של אותו במאי, אודי בן משה) במירוץ על הצגת הקומדיה, ולא זכתה בשום פרס משמעותי (להוציא המוזיקה לעיל). וגם הוא נשאר קירח מכאן ומכאן, עם שתי מועמדויות מלהיבות לשחקן השנה, שאפשר היה שבימים כתיקונם, וללא נוכחות איתי טיראן בשטח, היה מביא לבטח פרס הביתה.

את רמי ברוך לא ינחם לדעת שהוא לא היחיד בסיטואציה הזאת. מועמדות כפולה באותה קטגוריה הוא ערובה לכישלון. כך גם עוז מורג (כוריאוגרפיה ל"פרח השכונות" ול"קזבלן") "הפסיד" ליחזקאל לזרוב ("סטמפניו"), וכך אורנה סמורגונסקי (עיצוב תלבושות ל"סטמפניו" ול"ריצ'רד השלישי") "הפסידה" לפולינה אדמוב ("משחק של אהבה ומזל" בחאן).

פיצול ההצבעה היה בעוכריהם של כל השלושה, פועל כחרב פיפיות נגדם. נקודה למחשבה לשנים הבאות, אם כי סוגיה קשה לפתרון נוכח מצבו הכללי של התיאטרון הישראלי, שחייב לייצר להיטי קופה בקצב ובתכיפות, כדי לא להחמיר את מצבו הכלכלי הקשה.

אלי גורנשטיין (צילום: איציק בירן)

באר שבע יצא בשלום

הפתעה, אם כי בתחום הסביר, היתה זכייתה של רמה מסינגר בפרס השחקנית, על משחקה התובעני והבלתי אפשרי כמעט בתפקיד המאתגר של הזמרת הזייפנית פלורנס פוסטר ג'נקינס בהצגה "סוביניר". ההפתעה ניכרה בפניה, למרות שהיא - יותר מכל מועמד אחר, משני המינים - כיבדה את המעמד והתלבשה בהתאם, ככוכבת גדולה מהחיים (ספק רק בעיני, למשל, עם ארתור קוגן היה מתייצב בג'ינס ובטי שירט בטקס פרסי האוליבייה או הטוני...).
אמנם המצלמות הלכו ללאורה רבלין (כוכבת "מלאכת החיים" של בית ליסין), אולם מול שלוש מועמדות מבאר שבע (שירי גולן ב"איפיגניה" ואביטל פסטרנק ב"נורה"), היה נשבר הלב אם התיאטרון הדרומי היה יוצא בידיים ריקות מקטגוריה זו.

עם עוד פרס (עיצוב התאורה לפליס רוס על "איפיגניה") באר שבע יצא איכשהו בשלום מהטקס, עם פרסים יותר מתיאטרון בית ליסין, שכתיאטרון "גדול" הגיש חמש הצגות מועמדות (ארבע מהן בקטגוריית המחזה המקורי), ויצא "קטן" מאוד, עם פרס אחד (!) בלבד, שולי יחסית - השחקן המבטיח לחייקה מלכה, מהפנים החדשות של "משאלה אחת ימינה", גם היא ממאוכזבות המעמד.

אגב, בעניין הזה של "מקורי": לא שאני מציע קטגוריה נוספת, אבל מקורי פירושו לדידי, מחזה ישראלי רענן וחדש שמוצג לראשונה, או לראשונה על במה רפרטוארית. ולא כזה שהועלה בעבר. מה "מקורי" ב"מלאכת החיים" וב"אנשים קשים", שכבר נחשבים לקלאסיקה ישראלית?

את החאן השארתי לסוף, כי הוא, לפי הקולות שנשמעו קודם הטקס, הסתמן כמועמד הבא לעזוב את פרס התיאטרון, בעקבותיהם של הבימה וגשר.

החאן יצא השנה  בשן ועין. כתיאטרון "בינוני" שהגיש ארבע הצגות, חזר מנכ"לו דני וייס לירושלים עם שלושה פרסים. סמליים, אפשר להגיד. שניים ל"החולה המדומה" - הקומדיה והשחקנית המבטיחה (גאיה שליטא-כץ הווירטואוזית שזכתה מן הסתם למאבק קשה מצד יעל טל, "בית ספר לנשים", המקסימה לא פחות), ואחד ל"משחק של אהבה ומזל" (עיצוב התלבושות, פולינה אדמוב, הישג נאה בהתחשב באיכות, בדמיון ובצבעוניות של המועמדות מולה).

קצפו של החאן יצא כנגד החלטתה של האקדמיה להתעלם מהמועמדויות שהניבה ההצגה "ירושלים החדשה" (על ברוך שפינוזה) בקטגוריית המחזה המתורגם. כחבר אקדמיה אני נוטה להסכים שהיה עיוורון מסוים מצידנו (כמובן לא אני במישרין, אבל אני שותף בנשיאת האשמה) ושההפקה היתה ראויה לייצוג כלשהו במועמדויות הסופיות.

עם זאת, החאן יכול להלין רק על עצמו. דווקא הוא, כתיאטרון שדוגל באיכות אמנותית ובז למסחריות, העדיף להעמיד שלאגרים ולהיטי קופה (איכותיים אמנם) כקומדיות "החולה המדומה" ו"משחק של אהבה ומזל", שתיהן מאותו "דור" בקלאסיקה. וגם הציג בקטגוריית המחזה המקורי את "גברים" הלא מרשים, שמועמדויותיו נתקבלו בהתעלמות מופגנת, ולא את "תהילה", הפקתו הקומפקטית, המקסימה, המלהיבה והראויה לכל שבח (וגם להמלצה בלתי חוזרת לנסוע לירושלים כדי לראותה!). אין לי ספק - ובכך יודה גם המנכ"ל - שנעשתה טעות קריטית בשיקול הדעת, ש"עלתה" לחאן בכמה פרסים השנה.

אקדמיה זקנה ושמרנית

אני מצטרף לאי שביעות הרצון של מרבית התיאטרונים מהתנהלות ומתפקוד האקדמיה. ללא קשר לגיל החברים בה, זו אקדמיה זקנה, שמרנית בדעותיה, לא פתוחה לשפות ולדרכי ביטוי חדשים, קוטרית וקשת עורף כשמדובר ביציאה להצגות מחוץ לתל אביב, לא כרויה לצרכים של התיאטרונים ולא מבינה את פוטנציאל התרומה וההשפעה שיכול להיות לה התיאטרון המקומי.

כי אם החברים לא מצוידים באינטגריטי הראוי; אם חלקם עושים טובה בעצם הסכמתם לנסוע לירושלים, חיפה ובאר שבע; אם החברים בה מנסים לפגוע לדעת הרוב ומתגאים בהישגי הבחירות שלהם ביחס לתוצאות הסופיות; ואם יש חברים בה שמצביעים על הצגות שלא ראו (ככה זה כשמתייצבים בקופות לאסוף את הכרטיסים אך שולחים אחרים לראות את ההצגות), נראה שהיא פשטה את הרגל במתכונתה הנוכחית. ובהחלט הגיעה העת לטלטל ולנער אותה, ואפילו לפרק אותה ולפזר את החברים בה. דרושים שיטה חדשה ודם חדש.

וזה לא במטרה לזנב בקאמרי ולגזול ממנו את המגיע לו כתיאטרון האיתן בישראל, אלא כחלק מתרומת האקדמיה (שאינה העיקר ולב לבו של התיאטרון) לטיהור האווירה ולייצור תנאים - אם לא שוויוניים, צודקים ומשביעי רצון ונחת יותר - לפחות כאלה שיגרמו לתיאטרונים בארץ להמשיך לרצות בקיומו של הפרס, ולכולם להיות חברים בו, מה שלא קורה כרגע. איך? לוועד המנהל של הפרס פתרונים. ובלבד שהחאן לא יפרוש, והבימה (האם נוכחותה של המנכ"לית אודליה פרידמן בטקס, שמעמד הענקת פרס מפעל החיים לדבורה קידר, מעיד על שינוי כלשהוא?) וגשר יחזרו למסגרת, גם אם מהסיבות הלא נכונות מבחינתם.

כי באמת הגיע הזמן לעשות הצגות מאתגרות ותיאטרון טוב ולא ליילל ולהתבכיין על פרסים. מספיק עם זה. אולי יש תיאטרונים שחשוב להם עוד פסלון מוזהב בארון המנכ"ל. אבל הפרס האמיתי הוא ערב-ערב בקופת התיאטרון, ולא בחירה של אקדמיה מקשישה.

עובדה שלא מעט דוברים וזוכים דרשו נאה בהם אורי עופר (פרס הוקרה מיוחד), פון שוורצה (שהציעה את לימודיה בגישור להבריא את המצב) ואיתי טיראן (שכמנהגו ממשיך לצדד בחובת הפרגון והסולידריות כתנאי לשמירה על השורות וליכודן). אגב, דומני שטיראן וגורנשטיין (שזכה בפרס שחקן המישנה על תפקיד ב"ריצ'רד השלישי"), היו היחידים שידעו להיות מנצחים נדיבים ולהודות גם לעמיתים היריבים שלהם.

דבורה קידר (צילום: איציק בירן)

הרגעים המרגשים

את המעמד המרגש של הטקס סיפקה דבורה קידר, שלא יכולה היתה להסתיר את התרגשותה נוכח התשואות הממושכות בעמידה, ואמרה כי תיאטרון עבורה הוא יעד, דרך חיים, מחלה.

אורי עופר, לשעבר מנכ"ל הקאמרי וממנכ"ל-מייסד של "האופרה הישראלית החדשה" (אגב, מתי היא תיכנס לפרס?), הזכיר לעמיתיו את חובתם להקדיש זמן, ולו מועט, למחשבה על החזון של כל תיאטרון, ואת הצורך לחלק את המשאבים בין האיכות לכמות לטובת האיכות, כי לכמות יש תמיד אינטרסנטים.

כאמור, גיל פרנק פנה לראש עיריית הרצליה ולוועדת החינוך של הכנסת לדון מחדש בהחלטת הפירוק של אנסמבל תיאטרון הרצליה, כיוון שאסור שתיאטרון יימדד לפי רווחיו הכלכליים אלא לפי החופש ליצור ובחירותיו האמנותיות.

 גם עודד קוטלר ניצל את ההזדמנות לדברים כנגד הגחמה המטופשת, המגוחכת, השטוחה, חסרת העומק וחסרת הפשר שבסגירת התיאטרון: "אולי היינו צריכים להיות בדף המסך האחרון", אמר. "המיתו תיאטרון". ושעה שמוטי ששון, ראש העיר המארחת את הטקס, דיבר על חשיבותה של אמנות התיאטרון כמאזנת את החיים שלנו, התאפקנו מלקרוא לו שייקח הוא את התיאטרון הנסגר.

רגעים עצובים סיפקה הפרידה מ-13 אנשי תיאטרון בולטים במהלך השנה החולפת. תריסר ש"הספיקו" להיכנס לתוכנייה הרשמית - יענקלה אלפרין, ענת גוב, יואל זילברג, חיים חפר, זהרירה חריפאי, נורית כהן, שמעון לב-ארי, דליה מרוז, טובה פרדו, לואיס רוזנברג ורוזינה קמבוס, ואחת, דבורה עומר, ש"איחרה" את הדד-ליין של הדפוס, אבל זכתה לכבוד אחרון על הבמה.

 כולם לוו בנגינה מרגשת של נגן הקלרניט איתמר בן זימרה ונגן הפסנתר הצעיר תומר בר, שליווה בעיטוריו את כל הטקס.

אולם הדרך הראויה ביותר להיפרד היא בהגשמת חזונם של ההולכים. כפי שעשו קוגן, טיראן והקאמרי עם שקספיר ושני הריצ'רדים שלו, כשהגשימו את חזונו וחלומו של גרי בילו, מורם בבית צבי, שהגה ראשון את הרעיון. כך העבר משפיע על ההווה ומתווה דרך אל העתיד. זו ההנצחה הנכונה והראויה. וכאלה יוזמות וחלומות מן הסתם יש עוד לעשרות.

מחצית מן הפרסים נשארו על חדר העריכה

לא יודע אם שמתם לב אבל בתכנית האמנותית של הטקס נכלל קטע מהצגת פרינג' בשם "תיאטרון רפרטוארי". אמנם הומאז' יפה לתיאטרון הפרינג'; אך הפרינג' ניתק מגע מזמן מפרס התיאטרון ויצר לעצמו את פרס "קיפוד הזהב". אבל היבט אחר של העניין מטריד יותר.  לא נורא שפרינג' מתארח בפרס התיאטרון של "הגדולים", אבל נורא הרבה יותר שהתיאטרונים הגדולים, הקאמרי והבימה, שולחים את ידם במפגיע ומתוך זלזול בהגינות הציבורית ובהתנהלות התקציבית של מנהל התרבות, ומארחים - מעשה של יום ביומו כמעט - הצגות פרינג' (שהופקו מחוצה לכתליו!) בבמות הקטנות שלו.

הצורך במילויין בפעילות ובתוכן אסור שיבוא על חשבון (התקציבי בעיקר!) של בתי הפרינג' הקיימים, שאירוח הצגות על במותיהם הוא נגזרת חשובה מתקציבם.

גם שידור התקציר של הטקס בערוץ הראשון לווה באמביוולנטיות. אמנם לפחות נמצא צדיק בסדום שהיה מוכן לשדר טקס פרסים של אמנות לא פופולרית (שהרי אם היתה פופולרית - ולעזאזל המיליונים שהולכים לראות הצגות תיאטרון מדי שנה - היתה נמצאת לה פלטפורמה מסחרית וניצפית יותר).

אבל, מחצית מן הפרסים שחולקו בטקס נשארו על ריצפת חדר העריכה - כל הקטגוריות העיצוביות (תפאורה, כוריאוגרפיה, תאורה, תלבושות ומוזיקה), שתי ההבטחות (שחקן ושחקנית) ופרס הוקרה (לאורי עופר).

אפשר להבין את שיקולי העריכה וההשמטה, אבל לא להסכים איתם. במיוחד כשאף אחד - לא מטעם פרס התיאטרון ולא הבמאית מטעם רשות השידור - לא דאג להבטיח לפחות את איזכורם, בכתוביות הקרדיטים והתודות שבסיום המשדר (!), של הקטגוריות "הלא חשובות". והרי בלעדיהן אין תיאטרון. כרטיס אדום!

רשימת הזוכים:  
 
הצגת השנה: "ריצ'רד השלישי" - תיאטרון הקאמרי

המחזה המקורי: "הילכו שניים יחדיו" - תיאטרון אנסמבל הרצליה - תיאטרון הקאמרי

המחזה המתורגם: "ריצ'רד השלישי" - תיאטרון הקאמרי

הקומדיה: "החולה המדומה" - תיאטרון החאן

המחזמר: "קזבלן" - תיאטרון החאן

שחקנית בתפקיד ראשי: רמה מסינגר - פלורנס בוסטר ג'נקינס - "סוביניר" - תיאטרון באר שבע

שחקן בתפקיד ראשי: איתי טיראן - ריצ'רד השלישי - "ריצ'רד השלישי" - תיאטרון הקאמרי

שחקנית בתפקיד משנה: מיי פינגולד - רוזה - "קזבלן" - תיאטרון הקאמרי

שחקן בתפקיד משנה: אלי גורנשטיין - סר ג'יימס טירל - "ריצרד השלישי" - תיאטרון הקאמרי

השחקנית המבטיחה: גאיה שליטא-כץ - לואיזון, "החולה המדומה" - תיאטרון החאן

השחקן המבטיח: חייקה מלכה - צ'רצ'יל - "משאלה אחת ימינה" - תיאטרון בית ליסין

במאי: ארתור קוגן - "ריצ'רד השלישי" - תיאטרון הקאמרי

מחזאי: א.ב. יהושע - "הילכו שניים יחדיו" - אנסמבל הרצליה / תיאטרון הקאמרי

          שרה פון שוורצה - "בין שני עולמות" - תיאטרון הקאמרי

מתרגם: מאיר ויזלטיר - "ריצרד השלישי" - תיאטרון הקאמרי

עיצוב תפאורה: רוני תורן - "קזבלן" - תיאטרון הקאמרי

עיצוב תלבושות: פולינה אדמוב - "משחק של אהבה ומזל" - תיאטרון החאן

עיצוב תאורה: פליס רוס - "איפיגניה" - תיאטרון באר שבע

המלחין: יוסף ברנדשווילי - "בית ספר לנשים" - תיאטרון חיפה / תיאטרון הקאמרי

כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב -  "סטמפניו" - תיאטרון הקאמרי

מפעל חיים: דבורה קידר

פרס הוקרה: אורי עופר

 
טקס חלוקת פרסי התיאטרון 2012. מדיטק חולון. ששי, 10 במאי 2013