תשע שנים חלפו מאז הסתלקותו של נתן יונתן, מגדולי המשוררים שפעלו כאן, ולפתע יש לו עדנה מחודשת בסדרת אירועים לא מתוכננת, במשך ארבעה ימים רצופים.

הערב ייערך בבית אבי חי בירושלים המופע "האיש ההוא", המוקדש למשורר וליצירתו. מחר, במיצב-קול מקורי תחת הכותרת "שיר ברוח", ישובו שיריו בקולו המוקלט אל ערש הולדתם, בקיבוץ שריד שבעמק, מקום מושבו במשך עשרות שנים.

אמש ושלשום נערך בבית האמנים בתל אביב צמד מופעי השקה ל"רק חתולים יודעים", אלבום הבכורה של בנו, זיו יונתן, מלווים בפתיחת תערוכה מתצלומיו. 

מסרב להתכנס בתוך הגדרה

קולו העמוק והנינוח של זיו יונתן, שתלתליו הנעריים והמכסיפים משתרגים אל כתפיו, מזכיר להפליא את קולו של אביו, כמו גם עיניו הבהירות והרכות. 

אלבום בכורה בגיל 52?

"תחנות הרדיו מזמינות אצל האמנים מוזיקה לפי מטר רץ. בגיל 22 אתה יכול לעשות את המרד שלך. בגיל 32 עליך להתאים את עצמך ל'תעשייה'. אבל בגיל 52 אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה – אפילו להקליט שני שירים באורך של לא פחות משבע דקות כל אחד. את האלבום הזה אני מוציא לאחר שחוויתי את החיים שחוויתי, התבוננתי בהם כפי שהתבוננתי, ואני מספר אותם דרך השירים בדיוק כמו שאני מרגיש אותם".

כאיש גלי-צה"ל בעברך הרחוק אתה בוודאי מודע לכך שבגילך לא מקובל לפרוץ לפתע עם אלבום.

"תלוי לאן אתה רוצה לפרוץ. בגילי אם אנשים פורצים, אולי הם פורצים כספות. אני שר".

אז מה אתה, זמר, מלחין, פזמונאי, איש רדיו ותקשורת, צלם?

"אני מסרב להתכנס בתוך הגדרה כלשהי ורואה את עצמי כאמן רב-תחומי, שככזה אפילו הקליט את עצמו בכמה מהשירים".

זה בער בעצמותיך עד שהיית מוכרח להוציא סוף-סוף את האלבום?

"מחזור השירים הבסיסי שבאלבום הביא לי את פרס אקו"ם כבר לפני יותר מעשר שנים, אולי יותר. אני לא בדיוק איש של תאריכים. אני מוכן להגיד גם 30 שנה. זה לא משנה. כמה מהשירים נכתבו כבר אז, אבל עכשיו הגיע זמנם לצאת החוצה.

"כשקיבלתי את הפרס ההוא, הייתי עסוק כמרצה בכמה מוסדות מכובדים. הוצאתי כמה סינגלים, וראיתי שאני לא מצליח לשלב את ההוראה, שראיתי בה שליחות וכל הנפש שלי היתה שקועה בה, עם המוזיקה. כעת, אני רואה את עצמי כמורה בגמילה ופנוי יותר למוזיקה".

יונתן הלחין את כל 13 שירי האלבום, וגם המלים כולן שלו. "יש לי רומן מורכב עם המלים", הוא אומר. "יש תבניות מילוליות שאני מושפע בהן באופן מובהק מאבי, וגם נזהר מהן. אני לא יכול לחזור בעקבותיו אל ההרדופים והאלונים. הוא היה משורר ואני – פזמונאי. ההצלחה הגורפת של שיריו, שבאמצעות המוזיקה נהפכו לפזמונים, הוציאה מפרופורציה את המקום שהיה לזה בחייו. בכך מכאיבים לנשמתו, כשבמקום להתייחס לשירתו, מתייחסים למוזיקה, המצטרפת אליה".



                           זיו יונתן (צילום: יעקב בר און)

יש אומרים שזה מה שמנע ממנו את פרס ישראל.

"אני לא יודע. אף פעם לא הייתי בוועדות פרס. אין ספק שאבי שילם מחיר על ההצלחה המוזיקלית של שיריו. כשאתה משורר מולחן, ואפילו מוצא את עצמך בראש מצעד הפזמונים, עולם השירה הרציני לא רואה זאת בעין יפה". 

היה לי אבא חם, שאהב לבשל

מוזיקלית, ממה הושפעת בשיריך?

"הושפעתי מהזמר הארץ-ישראלי שעליו גדלתי עם מה ששרו בקיבוץ. אבל גם היינו בשליחות בארצות-הברית וספגתי מוזיקה שמכמותה לא נהנו ילדי הקיבוץ, לרבות רוקנ'רול".

איך אתה מלחין?

"עם הפסנתר שלימדתי את עצמי לנגן בו, או בראש".

אתה הוא הילד שבשיר "ילד בוכה", הילד שהושאר בבית-הילדים בנפרד מהוריו?

"אכן, הילד הזה הוא אני. הרי אז שמו את כולנו, ילדי הקיבוצים, במכלאות האלה, ומשום מה ציפו שנהיה מאושרים".

אביך לא התקומם נגד זה?

"נהפוך הוא. אבי היה מנושאי הדגל. היה לו קשה מאוד כשהייתי בורח בלילות מבית-הילדים אל ההורים".

בית-הילדים מעביר אותנו באחת אל קיבוץ שריד. גם אזכור שמו, בדף התודות, של שלמה ורבנר, מי שהיה חלוץ מרכזי בשלישיית שריד המיתולוגית. "שלמה פתח לי עולמות מוזיקליים, כששמעתי אותו מלחין, שר, מנגן ויוצר עיבודים פורצי דרך", מציין יונתן הבן.

היית צמוד לשלישייה?

"לא רק אליהם. הייתי ילד-של-גדולים. כששמעתי את שלישיית שריד, הוקסמתי מהפלא הזה של אנשים שעושים מוזיקה ביחד".

איך היה לגדול כבן של נתן יונתן?

"היה לי אבא חם, שאהב לבשל וראה את עצמו כשף לא ממומש. חומרים לא היו. מה כבר אפשר היה לעשות מתפוחי האדמה המאודים שהגיעו ממחלקת הדיאטה בקיבוץ? כך שהמנעד הקולינרי שלו היה מוגבל".

אם היתה נחה עליו ההשראה תוך כדי הכנת הסלט, הוא היה עוזב אותו באמצע וניגש לכתוב שיר?

"אף פעם לא. אבא היה משורר בלי שולחן כתיבה. תוך כדי שיעור שהוא העביר במוסד החינוכי, או בעיצומה של אסיפת הורים, יכלו לבוא לו שורות של שירים. המוזיקליות שלו איפשרה לו לשנן אותן שורות ולזכור".

כמשורר, אביך היה איש מרחף?

"אפילו לא קצת. כולם ריחפו סביבו בעוד שאבא היה איש מעשי, פעיל בתנועה, מחנך וממנהלי הוצאת ספריית-פועלים. האיש הזה היה כל הזמן בפוקוס, אבל בדיבורו הנעים היה מדבר שירה". 

הסופרמרקט של נחצ'ה

היית עד להיווצרות שיריו המולחנים?

"לא פעם. בדרך כלל מלחינים היו שולחים אליו סרט הקלטה עם הלחן בסלילים קטנים. זה היה חסכוני. לפעמים הם היו באים בעצמם ואבא היה מקליט אותם בטייפ קטן, שהיתה לו ידית הפעלה, אחורה וקדימה. כך הוא בנה שורה אחר שורה את 'שיר ארץ' בעקבות הלחן של סשה ארגוב.

"סשה היה מגיע לקיבוץ מדי שנה עם המשפחה. איתמר, בנו, היה ילד נמרץ. לימים הוא העביר את המרץ שלו לחצוצרה שבה הוא מנגן. סשה, עם דמותו הרהוטה והמאוד עירונית, בא תמיד עם מצלמה וצילם עם אהבת הצילום האדירה שלו את צילומי ילדותי הכי יפים. סשה אפילו הלחין מחזמר לגמר אחת מכיתות היסודי, לא ייאמן.

"אני זוכר גם את שלמה ארצי, עדיין חייל בלהקת חיל הים, מגיע בשנת 70' במכונית ספורט אדומה, כדי לבקש מלים לתקליט הראשון שלו. כך נוצר השיר 'זה העולם', שהלחין יאיר קלינגר. אחר-כך היו להם שירים משותפים מוכרים יותר. שיתוף הפעולה החשוב ביניהם היה ב-1974, כששלמה הלחין את 'זמר לבני', שיר המוכר יותר כ'כשתגדל ליאור'. כעבור שנים באו 'הרדופים' ו'האיש ההוא'.

"נחצ'ה היה שולח אותו לחן לכמה כותבי מלים ויוצר תחרות ביניהם. אבא היה קורא לזה 'הסופרמרקט של נחצ'ה'. כשנחצ'ה העדיף את המלים של ירון לונדון ל'שיר מרדף', אבא זרק את המלים שהוא כתב לאותו לחן. חיפשנו אותן ולא מצאנו.

"גדלתי בבית שופע מוזיקה. אמי, צפירה, היא מורה למוזיקה. היא הביאה לאבא לחנים רוסיים 'עממיים', שלהם הוא כתב את המלים של שירים כמו 'דוגית', 'על ענפי שיטה' ו'טוב ללכת בדרכים'". 

האם היד שלו לא רועדת?

זיו יונתן חי בקיבוץ שריד עד אחרי הצבא. הוא התגייס לגלי-צה"ל, וכחייל ערך סדרת תוכניות על אמנים צעירים שנקראה "עם עצמנו", והביאה לו בגיל מאוד צעיר את פרס סוקולוב היוקרתי. רוב צעירי הסדרה נודעו לימים בתחומים שונים. ביניהם היו המתרגם והמוזיקאי דורי פרנס, המשורר אילן שיינפלד, המלחינים מיכאל וולפה ועודד זהבי, השחקנית נולי עומר ועוד.

"די הצלחתי לקלוע", מעיר יונתן הבן בהומור. "הייתי חייל בן 19 שהחליט להמציא סוגה רדיופונית חדשה, ברדיו אישי ואינטימי שבנוי ממונולוגים שפיסלתי וארגתי אל תוך היצירה האמנותית של גיבורי הסדרה".

כשהשתחרר הגיח יונתן לשנה לשריד, ואז עבר לעבוד עם נחום היימן כשנתיים בעריכת מוזיקה לסרטי קולנוע. בשנים הבאות התרכז בהוראה, כשבין השאר היה ממקימי בית-הספר לתקשורת כותרת ובמקביל לימד קרוב לעשור בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב.

כיום הוא מתרכז במוזיקה ובמיצבים שהוא יוצר בארץ ובחו"ל. בין השאר כתב ספר ילדים עם רעייתו, חוקרת הספרות ד"ר לילי רתוק, וכן כתב ספרים על רדיו ותקשורת.

את המיצב "שיר ברוח", הפתוח לקהל, יצר יונתן, תושב תל-אביב, עם זוגתו בקיבוץ שריד. לקראת חג השבועות מתעטף הקיבוץ ביצירתו של יונתן האב. הוא כולל קטעי שיחות עם בנו, נגינתו במפוחית-פה והקראה משיריו.
תגובתו על הזכייה בפרס סוקולוב אולי משקפת את אופיו הבלתי שגרתי של זיו יונתן. "אולי אפשר לא לקבל את הפרס או לפחות לא לפרסם את הזכייה שלי בו?", שאל. "כאן אנחנו נכנסים לסאגה מאוד קשה, הנוגעת לגורלם של אחים שכולים. הם מגיבים מאוחר על השכול ואפילו מוציאים בגיל 52 אלבום ראשון.

"אחים שכולים", הוא אומר, "הם מעמד שכביכול לא קיים. 40 שנה לאחר שנפל אחי, ליאור, ארגון יד-לבנים לא מסוגל להכיר בשכול שלנו. האמת הקשה היא שרבות מהמשפחות השכולות מתרסקות. הורי נפרדו. משפחת יונתן התרסקה. האנשים התרסקו מבחינה נפשית. וזה בא לביטוי בשירים כמו 'שיר ארץ' עם המנגינה הנפלאה של סשה. אני יושב ליד אבא, מפעיל לו את הטייפ קדימה ואחורה, והוא כותב – 'ארץ שיושביה היא אוכלת/ וזבת חלב ודבש ותכלת/ לפעמים גם היא עצמה גוזלת/ את כבשת הרש'. כשהוא עושה זאת ליד ילדו, האם היד שלו לא רועדת? ואז אתה בא ושואל מדוע אני מוציא אלבום ראשון רק בגיל 52". 

לפתע נקרע מחיי

כמעט בן 13 היה זיו יונתן בנפול אחיו בטנק שלו, בסיני, במלחמת יום כיפור. "ליאור, שהיה מבוגר ממני בתשע שנים, היה אהבת חיי", הוא מצהיר. "למרות פער הגילים, היינו מאוד קרובים זה לזה. לפתע נקרע מחיי. איך? מה? תרשה לי לא לצלול כרגע לתהום רגשית. הכאב גדול".

היו לך טענות כלפי הוריך כשהם שקעו באבלם?

"ההורים שקעו באבל, הלכו אל חייהם והשאירו מישהו בבית. אבל אני לא הראשון שהושאר כך, וזו תופעה חוזרת בהרבה משפחות שכולות".

הקשר שלך עם אביך היה רציף כל השנים?

"הוא היה רציף עם תקופות יותר טובות ופחות טובות. הרי יחסים בין הורים לילדיהם הם עניין מורכב גם בלי מלחמות".


*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק