יצירת המחול של מירב כהן מגישה התבוננות אוטוביוגרפית מסקרנת שמהותה אוניברסלית
מצלמה עיוורת
הנה לפנינו דוגמה מצוינת של מחלוקת בין אינטרפרטציות – אלה של היוצרים מזה, ואלה של הצופים ביצירותיהם מזה. זה קורה כאשר היוצרים טורחים לתאר במלים ברורות ומדויקות מאוד את כוונותיהם. לפעמים הקהל מודע לכך לפני תחילת המופע, לעתים לא יידע על כך גם אחרי שיריע ליצירה ולמבצעיה.
"תענוגי גוגי" היא מסוג היצירות שבהן כרטיס המופע התופס את מקום התכנייה אינו מגלה דבר פרט לשמות היוצרים, והעובדה שהיא נוצרה במסגרת החממה למחול של המרכז לתאטרון עכו וזכתה לתמיכה של מפעל הפיס.
את הרעיון והתסריט כתב אחד הצלמים המוכרים של תחום התרבות וסלבריטאות, המוכר בכינויו "ארל'ה הצמצם הבוער". איש מלא, תרתי משמע, שמפזר את חינו הבוטה לכל עבר ולכל דורש. הוא חי את האובייקטים שהוא מצלם. הוא נושם את הסיפור הסמוי שלהם. הוא הופך להיות חלק מנוכחותם בשטח.
זה התענוג שלו, ואת זה הוא העביר לתוך התסריט שהפך תחת ידיה הטובות של הכוראוגרפית והבמאית מירב כהן ליצירת מחול מקורית מאוד, שלהגדרתה היא "שיר הלל לאישה שקורבנה לא נודע דרך עיניו של הגיבור גוגי".
תענוגי גוגי (צילום: גדי דגון)
זהו משפט פשוט למראה אך מסובך מבחינה תחבירית, שכן עיניו של גוגי הן המצלמה הרואה את הנשים ובה בעת היא עיוורת לקרבן שהן מעלות על מזבחי הגברים. כפי שנכתב בתאור המופיע בפרסומים בתקשורת: "תשוקה וסקס מניעים את העולם כבר אלפי שנים. כולם רוצים שיאהבו אותם, אהבה היא ממכרת. החיים הם מסע אין סופי אחר האושר..."
אך מבלי להסס ההודעה ממשיכה קובעת כי כיום "היחיד מעולם לא היה בודד ואומלל יותר, הקומבינציות הן אין סופיות. גברים ונשים, גברים וגברים, נשים ונשים, הכול פתוח, הכול מותר, מקובל ונגיש. ועדיין האושר חמקמק יותר מתמיד. הבדידות עמוקה יותר מתמיד והכאב כואב יותר מתמיד".
מסע מפרך ומתענה
כאמור בפתח המאמר, את "תענוגי גוגי" אפשר לראות באורח שונה לחלוטין, הנסמך דווקא על המילה הטעונה תענוג, המופיעה כאן בריבוי הזכרי שלה "תענוגים". היצירה מתארת בסדרת תמונות מסע מפרך ומתענה של הגיבור גוגי, שאותו רוקד באינטנסיביות גברית מרתקת הרקדן יואב גרינברג.
תענוגיו הם גם עינוייו שלו כשם שהם עינוייהן של שלוש הנשים הלובשות צורה ופושטות צורה, כמוהו. אם תאמרו שיש בכך משום הסאדו-מאזוכיזם של החברה בת ימינו לא תטעו. ההלל הוא עצם הופעתן ומיקומן של הנשים האלה כפי שהן מעוצבות בדקויות בבימוי-כוראוגרפיה של מירב כהן ובליווי אמנותי של סמדר יערון ואסנת שנק יוסף.
מירב אלחדף היא האישה הממושמעת, רעולת הפנים, בתמונה הראשונה, בתנועה שקטה ועמוקה שמתפתחת ופותחת נתיבים. מירב דגן היא האישה השנייה, שטורפת את הגבר שלה ונטרפת בעצמה. תמר בר ניב היא המוזה או הפאם פאטאל שהמסכה על פניה נושרת ברגע זנותי קטן. ושלושתן - בכוחן מצויה חולשתן.
מי שמסייע לכוריאוגרפיה המסיבית הזאת הוא המלחין אודי ברנר שיצר לה פסקול של מוזיקה מרתקת, מכאיבה ברגעיה האינטימיים. דניאלה רוטמן עיצבה את התלבושות, אופייניות במהותן הרעיונית, כולל הרמזים לתרבויות אתניות, צבאיות והדוניסטיות. פיראס רובי עיצב במה שכולה שני חבלי כביסה, כאומר: הנה הם סודותינו – גלויים למתבונן, תחת תעתועי התאורה של שחר ורחזון.
תענוגי גוגי (צילום: גדי דגון)
וכך, בצירוף כל גורמיה הנפרדים והטובים, "תענוגי גוגי" היא במהותה, מעבר לכל פרשנות שתינתן לה, יצירת מחול מפתיעה וחשובה, שמצליחה להעתיק את המבט הפרטי אל השתקפותו האנושית-אוניברסלית .
*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-פייסבוק ופרגנו בלייק