פסטיבלים - "טיפהפופה" - תיאטרון אחר לילדים

יצירתם החדשה של יוסי יונגמן ו"המעבדה" מיועדת לילדים שהוריהם מחפשים עבורם בילוי קצת אחר. יש בה רעיונות יפים שזקוקים עדיין לגיבוש.

בחוץ: מחכים לבוא הרכבת

"טיפהפופה" היא הפקה חדשה של המרכז לאמנויות הבמה "המעבדה" בירושלים, שיצר הרקדן-כוריאוגרף המצוין יוסי יונגמן. היצירה מנסה לחבר את הילדים אל הכוח המניע של היצירתיות באמצעות מחול, תיאטרון ועל ידי הפעלה של הקהל הצעיר.

המופע מתחיל בחצר האחורית של בית "המעבדה", בשטח שהייתה בו פעם תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. אולי משום כך יש לרכבת תפקיד ביצירה, גם אם זה לא תפקיד ממשי, וגם אם אין רכבת. היא צריכה להביא למקום קבוצה של נוסעים שאתם יוכל יונגמן, המגלם קוסם ששמו ג`ובני בנדיטי, להציג את "הפליאה שבחוויית היצירה".

עד שאלה מגיעים יונגמן מקדם בברכה את הילדים, שבינתיים כבר עיטרו בגירים צבעוניים את הרחבה הסלולה, ומתחיל לחפש בעזרתם את הנוסעים האחרונים שמתאחרים לבוא. יונגמן מסתובב עם מזוודה מהוהה על גלגלים, אבל משום מה נמנע מלספר בשלב זה למה הוא מחכה להם, מה זהותו ומה תפקידו בהצגה.

ברגע האחרון, אפשר לומר, הם מגיעים. שלוש רקדניות (חן גרנות, קרן לדרמן ושלומית קורי) ורקדן אחד (רועי אפרת) רוקדים מחול חביב, עם קריצה קטנה, לצלילי קטע מוזיקלי בקצב המאזכר את תנועת הרכבת. בסיומו הם ויונגמן מוליכים את הקהל פנימה אל אולמה האליפטי של המעבדה.

בפנים: אפקטים מרתקים של תאורה

בפנים, העניינים, והרעיונות של יונגמן, מתגלגלים בקצב ובעיבוד בימתי. כלומר, החיבור הבלתי אמצעי עם הילדים מסתיים, וכאשר הוא יחודש זה יהיה באמצעות הפעלה פסיבית למדי , למשל כאשר יונגמן מחפש באולם את אנשי הרכבת או שואל שאלות,שהילדים עונים עליהן בהתלהבות אבל הוא איננו מתייחס כלל לתשובותיהם. שלא לדבר על כמה תגובות מבריקות, כמו זו של הילד שגער ביונגמן שאינו מקשיב לו, או של הילד שהגיב על המשפט של יונגמן "מה נשתנה היום הזה מכל הימים" בקריאת ההפתעה "מה זה, פסח?".

החווייה היצירתית הגדולה שמחכה לקהל באולם היא זו שמעניקה להם מעצבת התאורה קרן גרנק, גם אם ילדים – כפי שהוסבר לי - אינם מפרידים את היצירתיות של התאורה מזו של שאר מרכיבי ההצגה. גרנק יוצרת יש מאין אפקטים מרתקים של תאורת-תפאורה, כמו ים ואש, ומטעינה את הבמה והאולם באווירה מחשמלת.

הסיפור שיונגמן מגלגל באוזני הילדים קצת פחות מאיר-עיניים, אולי משום שהטקסט העמוס של טל עומר, מנסה להיות פיוטי על חשבון הענייני, עד כדי כך שגם האוזן המבוגרת שלי התקשתה להבין מה הוא אומר לנו.

בסופו של דבר, ואחרי הקדמות ארוכות, מתברר שהקוסם מנסה לוודא שהטיטפופה – מילת הקסמים - עדיין פועלת. המבחן לכך, בחלקו המסיים של המופע, נעשה בסיוע ילד מהקהל. הילד הנבחר, במופע הבכורה, לא רק שלא היה מהמתנדבים בעם אלא גם היה סרבן ויונגמן נאלץ להפעיל עבורו את שרביט הקסמים, במקום להחליף אותו באחד המתנדבים המאוכזבים.

ניסיון לסבר את העין והאוזן

את המופע מלווה, החל מהפתיחה בחוץ, מוזיקה יפה ואפקטיבית למדי של יובל שפריר, במקצבים קליטים ובמלודיות נוחות, הן לשמיעה הן לקטעי המחול.

יונגמן ורביעיית הרקדנים ממלאים את המופע במחולות אסתטיים, שקל להתחבר אליהם, ובתלבושות צבעוניות יפות של רוני כרמל. עם זאת, קטעי המחול אינם מאפיינים במיוחד את המסופר, והם נוטים לסבר את עין הילדים כמו שטון הדיבור של יונגמן מנסה לסבר את אוזנם. התוצאה עמומה מדי, ומחייבת מיקוד חד יותר ברמת עלילה ובדרך ביטויה והעברתה באמצעות המחול.

אני מאמין שלאחר עוד כמה הופעות, גם "טיפהפופה" ירוויח את איכויותיו הנרמזות בשלב הזה – ואל נשכח שמדובר בפרויקט של מעבדת יצירה - ויוכל להביא לקהל היעד שלו את מלוא ההנאה המובטחת.

מועדי מופעים