פתאום זה קורה לו באמצע החיים. הבמאי ארתור קוגן אכל לא מעט שקספיר בקריירה שלו עד שלפני קרוב לשנה, בגיל 53, פרץ לפתע לתיאטרון הרפרטוארי עם המיזם השקספירי שלו, שהעלה על במת הקאמרי ב"מכה" את הצגות "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי" עטורות השבחים.

קוגן גם פיזז וקיפץ בין לא מעט מחזות-זמר עד שהערב הוא משחק אותה לראשונה בתיאטרון המסחרי עם הפקה נוצצת של "צלילי המוזיקה" לרוג'רס והמרשטיין. בין לבין אף הוכתר כבמאי השנה בטקס פרס התיאטרון.

דרייב לעשייה, לא לפסלונים

למרבה ההפתעה, קוגן מסרב ל"אבד את הראש" נוכח התהילה המאוחרת שנחתה עליו. "כנראה, שבגיל 53 מסתכלים על הדברים טיפה אחרת מאשר בגיל 33", הוא מנסה לנמק את תגובתו המאופקת. "פעם הקריירה, עם הרצון העז להצליח, לוותה אצלי באיזה 'דרייב' מטורף; כמו לכל הצעירים. ובצדק. היום, אני מודה, זה הרבה-הרבה פחות".

לאן נעלם ה"דרייב"?

"הוא לא נעלם. היום יש לי 'דרייב' לעשייה, לא לקטוף עוד פסלון ועוד פסלון. גם לא להקפיץ את הקריירה שלי למקומות שעוד לא הייתי בהם. לעומת זאת, תן לי לביים מחזות טובים ואהיה שקט עד סוף ימי חיי".

מדוע היה עליך לחכות עד עכשיו?

"אולי לא הייתי מוכן. ייתכן שמצאתי את הסיפוק שלי בעבודתי בבית צבי ובתלמה ילין. אני מאוד אוהב את העבודה עם תלמידים. אולי עד כדי כך אוהב שלא ממש חיפשתי לצאת מהמסגרת הזאת. חוץ מזה, יכול להיות שלא הוכרתי. הרי צריכים שניים לטנגו והממסד התיאטרוני לא מאוד הכיר אותי או אולי איבד אותי בדרך. הרי את הצעדים הראשונים שלי בבימוי עשיתי בקאמרי כבר לפני יותר מעשרים שנה, כשעדיין הייתי סטודנט. ייתכן שאז 'פקששנו' אחד את השני, או שאולי אני לא חלק מהעניין".

ציפית להצלחה השקספירית הנוכחית המרשימה שלך?

"זה יהיה מטומטם מצדי לומר שלא היו לי ציפיות כאלה. עם חומר כה מצוין ביד, טבעי שהן יהיו. קיוויתי. בהחלט".

"הנאצים נראו לי יותר מדי נחמדים בהפקות אחרות של המחזמר"

עוד נחזור, ובגדול, לשקספיר, חברו הטוב של קוגן. כרגע צלילים אחרים מתנגנים לו בראש. אנחנו משוחחים במשכן לאמנויות הבמה, כשבמאי השנה מגיע לחזרה טכנית אחרונה לפני שיעלה הערב המסך על "צלילי המוזיקה".
מה בין ההפקה החדשה בבימוי שלך לבין הפקות קודמות של המחזמר הזה?

"בשתי מילים – אניה בוקשטיין!", קוגן משיב בעיניים בורקות. "מליזל, הבת הבוגרת במשפחת פון טראפ בהפקת 2005, היא גדלה לתפקיד הראשי של מריה. אניה מופלאה בעיניי. היא תלמידה שלי מתלמה ילין שפרשה כנפיים והיא נכנסת לנעליים של חני נחמיאס ורמה מסינגר מההפקות הקודמות כאן. היא לא רק מוכשרת ברמות, אלא גם מקצוענית ומשקיענית והיה תענוג לעבוד איתה.

"קיבלתי קאסט מעולה. רפי ויינשטוק חזר לאחר שנים של קריירה בגרמניה לתפקיד קפטן פון טראפ, ששיחקו אותו כאן לפניו ששי קשת ודודו פישר. אני מקווה שדרכנו הוא יזכה לקאמבק.

"לימור שפירא מופיעה בתפקיד אם המנזר, לאחר שבהפקה של 95' היא הופיעה בתפקיד אשתו החדשה של פון טראפ, שבו תופיע הפעם ענת עצמון לסירוגין עם סיון קרצ'נר הצעירה, שהייתה בתפקיד הזה לפני שנתיים בהפקה של תיאטרון 'הספרייה'.

"אם אתה שם לב, בחרנו שחקנים עם כישורי שירה. כך רוני דלומי, בוגרת 'כוכב נולד', שתופיע בתפקיד ליזל. היא כישרון טבעי. מקסימה. התאהבתי בה בחזרה השנייה. רוני בת עשרים וקצת ומפגינה משמעת מקצועית של מי שנמצאת על הבמה 30-20 שנה.

"ומי שלא שרה בהפקה שלנו, אבל משחקת הרבה זמן, זו דינה דורון, שנותנת הופעה נהדרת בתפקיד הקטן של גברת שמידט, סוכנת הבית של קפטן פון טראפ. כשהצעירים בהפקה רואים אותה איך שהיא עובדת, יש להם בית הספר על הבמה".

"צלילי המוסיקה", צילום: יח"צ

ולבד מהשחקנים?

"בהשוואה להפקות אחרות של 'צלילי המוזיקה', די הקצנו את המעטפת האלימה של ההצגה, שהעלילה שלה מתרחשת עם עליית הנאצים לשלטון, כקונטרסט לאווירה השמחה עם הילדים. אצלנו זה יותר מאיים מהרגיל, יותר אפל, הן דרך התאורה והסאונד, הן באמצעות ההתנהלות של הדמויות על הבמה. ואם מראים בדרך כלל את מריה כעין שילוב בין לייזה דוליטל לבין סינדרלה, ניסיתי לקחת אותה למקום יותר חצוף".

מה ההסבר לגישה שלך?

"הנאצים נראו לי יותר מדי נחמדים בהפקות אחרות של המחזמר. כ'שואתניק', לא יכולתי להרשות לעצמי גישה כזאת גם בהפקה שלי".

ובהשוואה לסרט?

"הסרט 'צלילי המוזיקה' הפך לקלאסיקה ודומה שכולם ראו אותו. הייתי חייב להתרחק ממנו במידה מסוימת, שלא יאמרו שאני מעתיק".

איך לגביך לביים את המחזמר הזה בהשוואה לבימוי שקספיר?

"גרי בילו אמר פעם 'אם אתה במאי, אז אתה במאי'. עליך לדעת לביים הצגת-ילדים והצגה ביידיש, מיוזיקל ודרמה טורקית. ההבדל היחיד הוא שכאן צריך להבין קצת גם במוזיקה".

ניסית ללמוד מוזיקה?

"אל תזכיר לי את זה..."

למה?

"כי זה כתם שחור בביוגרפיה שלי. אני לא טוב בזה".

כלומר, במקום לנגן על כלי, אתה מעדיף לנגן על השחקנים?

"בדיוק! זאת, למרות שקשה לנגן על שחקנים, בפרט כשהם ישראלים. במאי בישראל צריך להיות בעל איכויות של ...גננת מקצועית. לדעת, לספוג ולהקשיב, לתמרן וללטף, לנתב ולחזק".

במאים הם על גבול הסכיזופרניה
   
ארתור קוגן נולד בליטא, עלה לארץ בגיל 14 וגדל בחיפה. בפיו מתגלגלת עברית צברית מעולה. תיאטרון חיפה, "אז אחד המדוברים בארץ", היה מחוז כיסופיו, הגם שלדבריו מלכתחילה לא קרץ אל המשחק. "הכרטיסנית הניה הייתה מגניבה אותי להצגות תיאטרון חיפה, לאחר שהיא כבר הכירה את הילד המשוגע ההוא שהיה בא לאותה הצגה אולי 19 פעם", קוגן מציין.

הוא העביר את לימודיו התיכוניים בבית הספר לקציני-ים בעכו. "כחיפאי, די טבעי היה שאהבתי ים", קוגן משחזר. מבית הספר עברתי לחיל הים וממנו – לצי הסוחר. מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי לבלות את כל חיי בקופסה מתנדנדת בים, למרות כל הרומנטיקה שיש בכך. שנה ראיתי עולם עד שהגעתי למסקנה שזה לא הכיוון שלי, למרות התנאים הטובים כקצין".

על אף אהבתו מילדות לתיאטרון, קוגן הגיע ללימודיו בתחום בדרך עקלתון. הקצין המשוחרר יצא ללמוד ספרות גרמנית בברלין לפני הפלת החומה. "בשנה שהייתי שם ראיתי בלי סוף הצגות ואופרות וזה שכנע אותי לגבי הכיוון שלי בחיים", הוא נזכר. "זאת, גם אם למדתי ניהול בעידוד ההורים, שכמו בהרבה משפחות יהודיות חשבו שתיאטרון זה לא מקצוע".

"נמשכתי אל התיאטרון מצד הבימוי ואף פעם לא אהבתי לשחק", הוא מעיד על עצמו. "הרי אומרים על במאים שהם יותר גרועים משחקנים מבחינת המבנה האישיותי שלהם. זה על גבול הסכיזופרניה כשהם מרגישים חובה לחוות את כל הדמויות במכה. המשיכה לבימוי הביאה אותי לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ולא לאחד מבתי הספר למשחק.

"זה שלא הגעתי אליהם לא נובע מפחד קהל. כשלמדתי בחוג והייתי צריך לשחק בו מול קהל, לא הייתה לי שום בעיה, אבל גם לא העונג שיש לי בבימוי. שחקן זה משהו אחר. הוא נהנה מעצם העמידה על הבמה ומהנגיסה בה ובקהל. לי לא היה הצורך הזה. כנראה, אני בנוי אחרת".

עוד לפני תום לימודיו בחוג קיבל ב-91' הזדמנות לביים את 'אהבה רוסית', ההצגה הזוכה בתיאטרונטו שהעלתה אירינה סלזניובה, שחקנית שהגיעה מרוסיה והתעופפה מכאן לאנגליה בעקבות האהבה. גרי בילו המנוח ראה את ההצגה והביא את קוגן לבית צבי. מאז הוא שם. מבחירה.

ארתור קוגן, צילום: יעקב בר-און

שקספיר מתלבש בקלות על כל מערכת פוליטית

את גיחותיו לתיאטרון הרפרטוארי לפני ריצ'רד בריבוע שלו אפשר למנות באצבעות יד אחת. כשהוא נשאל למה לנו שקספיר עכשיו, משיב קוגן בנחרצות: "אין למה שקספיר, אלא יש תמיד שקספיר. הוא מכיל כל כך הרבה בתחומי החיים השונים, שככל שמציגים אותו, זה אף פעם לא מספיק. איך קרא לזה יוסי יזרעאלי, המורה שלי באוניברסיטה? – חדר-כושר לשחקן, והוא צדק, מה גם ששקספיר רלוונטי לחלוטין להיום".

מה רלוונטי?

"קראתי באחד מעיתוני סוף השבוע כתבה על הפוליטיקה שלנו ולא האמנתי למראה עיניי. זה נראה היה כהעתקה אחד לאחד מ'ריצ'רד השלישי', פשוט מדהים! הרציחות מזכירות רציחות עכשוויות ומנגד די להציץ בתנ"ך כדי להתרשם שגם אז לא חסרו מרצחים. ותמיד יש חתרנים בלתי נלאים שמנסים לקחת הכל בכוח או בעורמה.

"צריך רק להחליף את השמות לכמה מהדמויות וזה יתלבש בקלות על כל מערכת פוליטית, לרבות הפוליטיקה הישראלית. שקספיר כתב את המחזות שלו לפני למעלה מ-400 שנה, אבל למעשה שום דבר לא השתנה מאז בטבע האדם".

"ריצ'רד השלישי", צילום: יח"צ

שקספיר הוא הבסיס להכל?

"לטעמי, מה שהוא כתב מהווה הבסיס להרבה דברים כיום, כל כך הרבה זמן אחריו. לא בכדי דבריו מהדהדים גם עכשיו והוא איכשהו קיים, נושם ובועט. בחזרות היה לי קל להסביר לשחקנים דברים תוך כדי הצבעה על מה שקרה תמול-שלשום. זה עד כדי כך אקטואלי שזה עוזר לבמאי בעבודתו. אמנם מה שמסופר במחזות של שקספיר עטוף באיזה עבר מלכותי מפואר, משהו שלכאורה זר לנו, אבל ההרגשה היא כאילו לא עברו השנים".

מדוע "ריצ'רד השני", שלא כ"ריצ'רד השלישי", לא הוצג בארץ עד שהעלית אותו בתיאטרון "הספרייה"?

"קשה לי לענות על זה. הן מבין 37 מחזותיו של שקספיר רובם לא הוצגו בארץ וגם באנגליה לא שפר גורלם".

וזאת מפני שהמחזות הכמעט לא מוצגים שלו הם לא טובים, או שמא שיקולים קופתיים מטאטאים אותם אל מתחת לשטיח?

"כנראה, יש כאן גם שיקולים קופתיים, אבל לא בהכרח. אל נשכח שלא לכולם יש תרגומים לעברית".

לאחר שביימת את שני הריצ'רדים בבית צבי ובתיאטרון "הספרייה", היה לך חשוב להמשיך איתם לתיאטרון רפרטוארי?

"זה לא ככה. קודם היה חלומו של גרי בילו המנוח, מי שניהל את בית צבי, להעלות את שני מחזות ריצ'רד עם אותה להקת שחקנים, הן למען ההמשכיות, הן כדי לתת לשחקנים אפשרות להביע את עצמם בצורות שונות. בלי ההתנסות הזאת בבית צבי, לא היינו מגיעים לקאמרי. כי שקספיר הוא מלכודת לא קטנה. התנסויות כאלה הן בין התפקידים של בית-ספר למשחק, בפרט כשמדובר בהצגה מלאה במלכודות כמו 'ריצ'רד השלישי', שהוא מחזה 'טריקי', הזקוק לפיענוח".

הסבר את שילוב שני מחזות ריצ'רד

"ראשית, יש לציין שמדובר בשני מחזות נפרדים, המתייחסים לתקופות שונות וניתן לצפות בשתי ההצגות בנפרד או ברצף. שני המחזות מקיפים, פחות או יותר, את הדיון ביחס לשלטון. אם ב'ריצ'רד השני' מדובר במלך שלא יודע איך להתמודד עם השלטון ואין לו מושג מה כוחו ומה גבולותיו, הרי שריצ'רד השלישי נמצא בדיוק בקצה השני של הסקלה, כאדם תאב כוח, רעב לשלטון, העושה הכל כדי לזכות בו. שני המחזות, שיש פער של כמאה שנה בזמן התרחשותם, נותנים, בעצם, תמונה מקיפה של סאגה משפחתית אחת, מבלי שיהיה בהם ולו צדיק אחד לרפואה. יש רק אינטרסנטים, תככנים ומחפשי שררה".

איך ביימת בו זמנית את שני המחזות?

"הואיל והעבודה על שתי ההצגות התנהלה על ידי אותו צוות יוצרים ועל-ידי אותו אנסמבל שחקנים, זה יצר מתח עבודה מאוד גבוה. קרה אפילו שהיו לנו חזרות בזו אחר זו על שתי ההצגות, כשמהן יצאו שחקנים להציג בפני קהל את 'המלט' אולי בפעם האלף.

"האינטנסיביות בחזרות יצרה לא פעם בלבולים, חלקם משעשעים. קרה אפילו ששחקן הגיע לחזרה על 'ריצ'רד השלישי' וציטט טקסטים מ'ריצ'רד השני', או ההפך. בסך הכל החבר'ה פעלו כאנסמבל מגויס למען אותה מטרה. השחקנים והיוצרים ויתרו על האגו של כל אחד מהם לטובת דיאלוג אמיתי ויצירתי. לגביי, זאת הייתה חוויה יוצאת דופן.

"אני חייב להדגיש שבפרס הבמאי המצטיין זכיתי גם הודות לצוות שחקנים חלומי שהועמד לרשותי. בראשו איתי טיראן שאני מכיר מאז לימודיו בתלמה ילין, לא במגמת התיאטרון, שאותה ריכזתי, אלא דווקא במגמת מוזיקה קלאסית.

"הוא היה מסתובב אצלנו במגמה וממריד את התלמידים לפרוץ דרך חדשה באמנות. אחר כך, כשהוא הפך לתלמיד שלי בבית צבי, היה לי העונג ללמוד ממנו הרבה, לא רק ללמד. ההצלחה הגדולה שלו בשתי הצגות ריצ'רד היא מבחינתו רק שלב בדרך ועוד נכונו לו שיאים, גם כבמאי, לאחר העבודה המופלאה שלו בהצגת 'איש קטן, מה עכשיו?'"

"התיאטרון היווני היה מיוזיקל אחד גדול"

ברשותך, נסיים עם "צלילי המוזיקה". יש עתיד לסוגת המחזמר בעידן שנות האלפיים?

"בלי ספק! לדעתי, זהו התיאטרון האולטימטיבי שמחזיר אותנו אל המקור, התיאטרון היווני, שלא היה אלא מיוזיקל אחד גדול".

"צלילי המוסיקה", צילום: יח"צ

איך היה לעבור אליו מהצגות-ריצ'רד?

"מקצועית, אין הבדל, רק יש יותר כאב-ראש, כשעליך להתעסק לצד המשחק של השחקנים גם במוזיקה ובכוריאוגרפיה ולאחד את שלושת התחומים".

לאור ההצלחה המוכחת, מדברים אתך מהקאמרי על ההצגה הבאה?

"מדברים. כל הזמן מדברים. מחכים. ככה זה בתיאטרון הישראלי".

המחזמר "צלילי המוזיקה" יעלה בימים שני עד שבת, 20–25 במאי 2013, במשכן האופרה בתל אביב. כרטיסים: 180–290 שקל. לפרטים: 9066*.


*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק