מחזמר עם מיתוס
 
המחזמר "צלילי המוזיקה" שעלה לראשונה על בימת ברודוויי ב-1959 והפך ללהיט גדול ועטור פרסים היה עיבוד של סרט גרמני שנוצר על פי האוטוביוגרפיה של הברונית מריה פון טראפ, שיחד עם בעלה ועשרת ילדיהם יצרו מקהלה שהייתה להיט גדול בארצם, אוסטריה, ואחר כך בארה"ב, שאליה הגיעו למסע הופעות קצת לפני סיפוח אוסטריה לרייך השלישי שנה לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה, ונותרו בה.
 
המחזאים הווארד לינסי וראסל קראוס, יחד עם הצמד ריצ'רד רוג'רס (מוזיקה) ואוסקר המרשטיין (פזמונים) עיבדו את החומר למחזמר וכעבור חמש שנים הופיעה הגרסה הקולנועית שלו בכיכובה של ג'ולי אנדרוז, שהפכה לאחד הלהיטים הגדולים של הקולנוע המוזיקלי.
 
אף כי דובר בביוגרפיה של משפחה קיימת, הרשו לעצמם יוצרי המחזמר לשנות כמה פרטים – החל ממספר הילדים שירד לשבעה, וכלה בתיאור נסיבות יציאתם מאוסטריה, אחרי  השתלטות הנאצים על אוסטריה, ותיאורה כבריחה בעור שיניהם מקלגסי הגסטפו כשהם מטפסים עם כלי הנגינה שלהם על ההרים בדרכם אל החופש בשווייץ. השינויים האלה יצרו מיתוס חדש בעל מסר פוליטי אנטי-נאצי.
 
במרכז העלילה ניצבת מריה, צעירה שעומדת להפוך לנזירה, אך מרדנותה המוזיקלית במוסרות המנזר, גורמים לכך שהיא נשלחת להיות אומנת לשבעת ילדיו של קפטן פון טראפ, לשעבר קפטן בצי האוסטרי. מריה מחזירה למשפחת את המוזיקה והזמרה, ומערערת את שיטות החינוך הנוקשות של הקפטן, כשהיא כובשת את לב הילדים הסוררים ואחר כך גם את לב אביהם, ונישאת לו.

"צלילי המוזיקה", צילום: יח"צ
 
צלילים רבים
 
ההפקה החדשה העולה עתה במשכן לאמניות הבמה בתל אביב ובאולמות אחרים בארץ היא מיחזור של הפקה מצליחה שהועלתה לפני שנה וחצי בתאטרון הספריה.  זו ההפקה החמישית של המחזמר וכמו בקודמותיה גם כאן הנוסח העברי המעולה והמתעדכן הוא של אבינועם קורן.
 
חלק נכבד מהצלחת ההפקה שהועלתה בספריה היה בעיצוב התפאורה הלבנה והמשוכללת של סשה ליסיאנסקי, כשברקע צילום ענק של הרי אוסטריה, והרצפה הייתה מעוטרת בסממני חלונות ודלתות כנסייתיים-טירתיים.
 
אבל מה שהיה נכון, מתאים ומרשים על במת תאטרון רמת גן התקלקל במעבר אל הבמה הגדולה והמשוכללת של האופרה. כך למשל את מקומם של איורי הרצפה תפס בהפקה החדשה מין פסל קינטי שכנפותיו מסגרות ברזל, והתנייעותו המרשימה ברגעים הראשונים הפכה טרחנית, ללא משמעות.
 
את השינויים החזותיים השלימו תאורת המופעים שעיצב אורי מורג ללהיטים האהובים,  התלבושות החדשות, הפעם בעיצובה של ויקטוריה סבריוקובה, מרוסיה, והקטעים הכוריאוגרפיים הפשוטים של אלדד גרויסמן.  
 
שינויים מהותיים יותר היו בתחום העיקרי של המוזיקה, כאשר תפקיד המנהל המוזיקלי הוטל על כתפיו הרחבות של גיל שוחט, שאף כתב מאמר מאלף בתכנייה על ייחודו של המחזמר כמבוא להכרת המוזיקה הקלאסית, ולשם העצמת הקשר אליה הרחיב את התזמור, כעדותו, ואפילו צירף את "מארש החתונה" מאת מנדלסון.
 
טוב ויפה, ובלי ספק גדול יותר מהתזמור הקאמרי שהיה ברמת גן, אלא שכל זה נשמע רועש ומוגזם בנגינתה של תזמורת סימפונט רעננה, שישבה בפיט התזמורת בקדמת הבמה, תחת שרביט הניצוח של דניאל שוורצמן. צלילים רבים היו שם, אך החדווה נעדרה.
 
שמות בטוחים להצלחה
 
כל אלה אולי לא היו מפריעים אם הבמאי המוערך ארתור קוגן (שני הריצ'רדים השקספיריים בקאמרי) לא היה מסתפק במיחזור ספר הבימוי שלו מאותה הפקה מקסימה בתאטרון הספריה.
 
בתכנייה אמנם נכתב כי מדובר ב"השראה" אבל לא היא, גם אם בפרטים אלה ואחרים הוא שינה משהו. הבמה הגדולה תובעת גישה אחרת לחלוטין מזו שהתאימה ככפפה ליד לבמת האמפי האינטימית ברמת גן.
 
למרבה המזל גויסו להפקה החדשה שמות "בטוחים" להצלחה שעושים את העבודה  במשחק נקי ומדויק כמו דינה דורון הנפלאה בתפקיד סוכנת הבית, וענת עצמון המרשימה כברונית המתחרה על לבו של אבי המשפחה, בין הלהיטים ובמהלכם.
 
את סדרת הלהיטים הגדולים, שבוצעו בהדרכתה הקולית המצוינת של דוקי עצמון,  מוליכה אניה בוקשטיין בקול גדול (שמערכת ההגברה אף מעצימה אותו בהגזמה) ובמשחק משתובב כמריה. היא מצוינת ונוכחותה כובשת את הבמה לחלוטין. 
 
בתפקיד אבי משפחת פון טראפ היה רפי ויינשטוק מסיבי ונוקשה כראוי במשחקו, ומרשים בשירתו המצוינת בלהיט הלאומי האוסטרי "אדלוייס", יחד עם מריה וילדיו. רוני דלומי הייתה הבת הבכורה ליזל, ולצדה גון הלוי ששר מצוין בתפקיד אהובה רולף, המתגלה כנאצי נלהב.
 
ארז וייס התוסס כ"דוד" מקס, השתדרג מהפקת הספריה להפקה הזאת אך מה שהיה מעודן ומרוכז שם הופרז מאוד בהפקה הנוכחית. לימור שפירא הייתה טובה כאם המנזר שיודעת את סוד הזמרה.

"צלילי המוזיקה", צילום: יח"צ
 
הצוות הגדול של תפקידי המשנה, בתפקידי נזירות, נאצים, אורחים בנשף, ובעיקר תלמידי בית הספר "תלמה ילין", כילדי משפחת פון טראפ, עשו את תפקידיהם כהלכה.
 
בסיכומו של דבר הקהל נהנה לשיר את הלהיטים המוכרים יחד עם הכוכבים ובכך מעניק נפח להפקה הזאת שהועלתה על ידי עודד פלדמן ושמואל פרנקל במסגרת מיזם המיועד להחיות את התאטרון המסחרי בארץ. 

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-  פייסבוק  ופרגנו בלייק