לזרז ביאתו של משיח
 
ליבת המחזה "דוחקי הקץ" מאת מוטי לרנר,  ההצגה הפוליטית החדשה של תאטרון החאן הירושלמי, הוא הטבח במערת המכפלה שאירע בפורים, 25 בפברואר 1994, כאשר ברוך גולדשטיין, רופא מקריית ארבע שהיה חבר תנועת "כך" של מאיר כהנא. 29 מתפללים מוסלמים נרצחו ועוד 125 מתפללים נפצעו.
 
במהלך החלפת המחסנית ברובה הסער "גליל" השתלטו עליו המתפללים והרגו אותו. מרבית רבני ישיבות בהתנחלויות ותלמידיהם סירבו לגנות את גולדשטיין ואף ראו בו קדוש. ועדת שמגר שחקרה את נסיבות המקרה נמנעה מלהאשים אותם כמי שנתנו לו את ההוראה או את ההיתר.
 
בתכניית ההצגה יש התייחסות מקיפה למשמעות הטרגית והמאיימת של טבח מערת המכפלה ונסיבותיה התורניות-רעיוניות באמצעות סדרת מאמרים ובעיקר מאמר גדול על "תורת הגזע של הימין הקיצוני" מאת  פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל לחקר השואה ומומחה בסוגיית רצח עם.
 
המאמר שפורסם לראשונה לפני שנתיים ב-NRG מעריב, הוא ניתוח וביקורת מפותחים ומנומקים על הספר "תורת המלך" מאת יצחק שפירא ויוסף אליצור שיצא בהוצאת ישיבת "עוד יוסף חי", שרבים מתלמידיה חשודים בפעולות "תג מחיר" ובשריפת מסגדים, ובפגיעות נמשכות בפלסטינים.
 
הספר הזה, שהנאמר בו הוא אחד המרכיבים העיקריים של המחזה, הופיע לפני ארבע שנים ומצביע על הלכות העוסקות באיסורים והיתרים להריגת גויים בעת שלום ובמלחמה. הספר נחשב להלכה, אך חקירת הרב שפירא בחשד להסתה נסגרה מחוסר ראיות.
 
פרסום נוסף ברוח זו היה "ברוך הגבר" מאת הרב יצחק גינזבורג, המנסה להצדיק את גולדשטיין, בין השאר בנימוק כי עשה זאת כדי לדחוק את הקץ, ולזרז ביאתו של משיח. כך גם מאמר של הרב עידו אלבה, שעמד לדין בגינו ונגזר עליו מאסר על הסתה לגזענות.

"דוחקי הקץ", צילום: ז'ראר אלון
 
מתחקיר תקשורתי למחזה פוליטי
 
פרטים אלה, ורבים אחרים מופיעים במחזה כתגלית חושפת, כפי שמביאים תחקירים בתקשורת.  עיתונאי חוקר יוצא לשטח, נפגש, מביא דברים בשם אומרם, ונאבק בעורך וביועץ המשפטי של העיתון המערימים עליו קשיים, דוחים פרסום או אף גונזים אותו בשל "העדר הוכחות".
 
אלא שמוטי לרנר הסתבך מבחינה דרמטורגית כאשר החליט, כרעיון מעניין כשלעצמו, שאת מקום התחקירן התקשורתי ימלא מחזאי ירושלמי שעזב את הדת וגילה שבנו יחידו, נער בישיבה, התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. את מקום העורך תופסת במחזה מנהלת התאטרון, והיועץ המשפטי שלה היה שותף בעבודת ועדת שמגר.
 
וכך אנו מקבלים מחזה על מחזה שמבקש להצביע על כך שגולדשטיין לא פעל לבדו או על דעת עצמו. מחזה שבראשית ההצגה כבר כתוב, ובבימויו של רוני ניניו אף מגיע לחזרה עם השחקנים, אך בהמשכה – ולא כמבט לאחור – היא מתנהלת כאילו היא מתארת את כתיבתו ואת התחקיר הנועד למצוא את ההוכחות החסרות, כדי שהנהלת התאטרון שבו כבר מתקיימת החזרה עליו, תאשר את העלאתו.
 
כאן כדאי אולי לציין בחירתו של לרנר נראית טבעית לכאורה, וזאת בהתחשב בעובדה כי לפני שנים רבות כתב מחזה על רצח רבין, שהוא התוצאה הגדולה והמזעזעת ביותר עד כה של מה שנחשב כגיבוי ההלכתי שניתן מראש ובדיעבד לטבח במערת המכפלה. לרנר נתקל בסירוב להעלותו כאן, העלה אותו בחו"ל, והחודש – בצירוף מקרים – הועלה כתרגיל בימוי באוניברסיטת תל אביב.

"דוחקי הקץ", צילום: ז'ראר אלון
 
מחדר החזרות אל המציאות
 
אבל לא המחזאות הנדחית היא העימות המרכזי העובר לאורך ההצגה, אלא הקרע הנבקע  בין אב החרד לבנו, ומגיע בסופה אל מה שנועד להיות תמרור האזהרה המצמרר מפני הקרע המסוכן המאיים עליהם, ועל החברה הישראלית בכללותה. גם העימות הזה מתחיל כתמונה בחזרה על המחזה, אך כמו  מרכיבי הדיון הרעיוני בכללותו, הוא הופך להיות "מציאות" חוץ דרמטית.
 
התוצאה הכללית היא ש"דוחקי הקץ" הוא מחזה הגולש לפשטנות של כל מפגש וכל טיעון המועלה בו, ואינו מצליח  לטפל בסוגיות הקשות במהלכים דרמטיים של ממש. לדמויות המרכזיות של האב ובנו אין זהות לבד מזו של טיעוניהם, והיחסים ביניהם מתמקדים בהנמקות הלכתיות בעד גולדשטיין ונגדו.
 
הבימוי של רוני ניניו ,המתחיל בצורה מקורית כחזרת קריאה, גולש אף הוא אל התנהלות "מציאותית" שבה השולחן הגדול בחדר החזרות מתפרק וכל מפגש של האב עם אחד הרבנים ששמם נקשר לפרשה, ואפילו העלאת רוחו של גולדשטיין, נראים כ"מוצגים", "עדויות" ו"טיעונים".
 
את אלה מביאים לבמה במלוא כשרונם שחקני החאן – אריה צ'רנר המרשים כרבנים ליאור וגינזבורג, ארז שפריר הדרמטי ביותר כגולדשטיין, יונתן מילר בציניות נאותה כרבנים אלבה וצורי, יוסי עיני המצוין כראש ישיבה המנסה ללכת בין הטיפות, וכן כרמית מסילתי-קפלן כמנהלת התאטרון ואבי פניני כיועץ המשפטי שלה.
 
במרכז הצוות הראוי הזה ניצבים ניר רון, כמחזאי, ואיתי זבולון כבנו. יש במשחקם להט כראוי לרמת הטקסט התורני הפנאטי של הבן או החילוני של האב , שנראה כאילו חושף אמיתות שלא היו ידועות לו בעבר, או שלא יצאו לאור במהלך השנים, לפני הטבח ואחריו, ובדרך אל רצח רבין.

"דוחקי הקץ", צילום: ז'ראר אלון
 
כנרת קיש עיצבה את התפאורה הפשוטה והנוחה של חדר החזרות, רוני כהן עיצב תאורה מתאימה, דליה פן הלר עיצבה את התלבושות ושמוליק נויפלד הוסיף נגיעות של מוזיקה.
 
בסיכומו של דבר "דוחקי הקץ" כמחזה וכהצגה מנסים בדרכם להזהיר מפני אדישות ביחס לתהליכים התורניים המאפיינים קבוצות שונות בקרב המתנחלים. תהליכים המאיימים שאיש יקום על אחיו, בן על אביו, וישראל תאבד את שארית ערכיה כחברה מוסרית.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-  פייסבוק  ופרגנו בלייק