תמונת עולם אקטואלית
 
אחת הנשים הראשונות בתולדות ספרות העברית והארץ-ישראלית, היא דבורה בארון, שנולדה ב-1887 בפלך מינסק שברוסיה הלבנה, עלתה לארץ ב-1911, ונפטרה ב-1956. בין התחנות האלה היא עברה מסלול רב תרבותי, אך בסיפוריה הרבים, ובלשונה המיוחדת, שבה אל עיירת הולדתה אוזדה, ותיארה את נופיה ובעיקר את אלה האנושיים.
 
ב-1938, בסיפור "מה שהיה", כתבה כמין נבואה וצוואה: "אומרים כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיווית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עלי - למען הקים להם לדברים זכר - להטביע את רישומי על הנייר".
 
סיפוריה של בארון, "למרות שמלאים בסבל וקושי הם […] מלאים תקווה. הדמויות, על אף מצבן הקשה זוכות כל אחת, לרגע ולו לרגע אחד של חסד בו הן זוקפות קומה, משמיעות את קולן ובעצם כך מתממשות כאדם שווה זכויות. שווה חלומות". 
 
את התיאור הזה כתבה שחר פנקס, מחברת המחזה "אדם לא מת ככה סתם" העולה בהבימה. היא היוצרת השנייה ברשימה הזאת, שהתחברה להפליא עם העולם של בארון, ועיבדה מתוכו ביד אמן יצירתית חמישה סיפורים - "עגמת נפש", "שפרה", "גרעינים", "זיווה" ו"כריתות.
 
פנקס חיברה בין הדמויות בסיפורים האלה וערכה אותם לתמונת עולם מוכר ואקטואלי, המתקיים בעיירה הקטנה קמינקה, ומתאר מצוקה אנושית, של נשים בעולם הגברים, של עובדים בעולמם של בעלי הון, וגם של חיי כלבה המחפשת את החמלה והמקום בעולמם השסוע של בני האדם.
 
ובכל זאת, בתוך הייסורים, מבצבץ ההומור שמבטיח גם קצת תקווה. כי כן בשפתה של בארון, בסופו של דבר אדם לא מת ככה סתם, וכמוהו כגרעינים הנטמנים באדמה, מכים בה שורש, ומצמיחים חיים חדשים.
 
עולם חי בחללו של אולם
 
את אלה נטלו לידן היצירתיות הבמאית שיר גולדברג ומעצבת התפאורה שני טור, שהקימו  בחללו של אולם ברטונוב ובזכות רעיונות מקוריים עיירה, שבתיה תלויים על חוטי החשמל, והם כמשקיפים מלמעלה על המתרחש שם למטה, תחת קרני השמש הגדולה שנתלית על עמוד החשמל המט לנפול.
 
העיצוב פולש גם אל העיצוב של אבזרי ההצגה שמרביתם נישאים או "משוחקים" על גבם של השחקנים או בידיהם – שולחן, דלת, מסילת ברזל, פעמונים, גלימת המוות, ואפילו בנבכי לבושם – שמלות, חליפות ובגדי חולין שעוצבו נהדר על ידי נטשה טוכמן-פוליאק. וגם בובות של כלבה, עז ותינוקות שעיצבה בהומור מקורי אמירה פנקס.
 
את העיצובים האלה משלימים בהתאמה מלאה התאורה הפיוטית של רוני כהן והמוזיקה המרתקת של דניאל סלומון. שניהם מעניקים למתרחש קצב של אור וצל, זריחה או שקיעה, דמעה וחיוך, בחדרים פנימה, בסמטאות ובדרכים שבחוץ. 


אדם לא מת סתם, צילום: ז'ראר אלון
 
לתפיסתה הבימתית של גולדברג חלל הבמה הוא "מאיים, בעל יכולת להשפיע על הדמויות בתוכו ולהזיזם ככלי משחק ממקום למקום כרצונו", וכמובן גם מדמות לדמות שכל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות מחליפים במהלך השעה וארבעים הדקות של ההצגה.
 
אבל הבמאית לא ראתה לפניה בובות אלא עולם חי ואת המשחק עיצבה מתוך התבוננות אנושית מאוד בכיעור או ביופי, בכפיפות הגו של הנשים והגברים, ושל הכלבה שביניהם, או בזקיפות קומתם. בכך מצליחה גולדברג לממש בבימוי את מה שהיא מתארת כ"אופן שבו מצליחה דבורה בארון ללכוד בשפה הציורית והמדויקת את עולמן של הדמויות". 
 
לכל שחקן יש דמות
 
דב רייזר מעצב ברגישות את הכאב הפרטי של ברג, האלמן הנותר עם תינוקת ובה בעת הוא תקיף ועיקש כבעל מפעל המתנשא על עובדיו; יבגניה דודינה כואבת ומרגשת כפראדל שבעלה זנח אותה אחרי שבנם מת ולא ילדה אחר, והיא קומיקאית תוססת כסבתא התקועה עם נכדתה, אחרי שבתה האלמנה הטרייה, שפרה, יוצאת להיות מינקת לבתו של ברג.
 
את הבת שפרה, וגם את הבן המת של פראדל, מגלמת נפלא לאה גלפשטיין, עדינה ומכמירת-לב בעיניה הכחולות ובשערה הערמוני; יובל שלומוביץ' דרמטי מאוד כלוי לוין המתדפק עד מוות על דלתו של בעל המפעל,   ומצחיק מאוד כבתיה הרחבה שמטופלת בעשרה ילדים ואינה מוכנה לוותר על אחד מהם לטובת חברתה. 
 
רוברטו פולק מרשים כנחום לייב הנחוש לתפוס את מקומו של לוי במפעל ואפילו במחיר הלשנה כוזבת על מי שהוא מצביע כמי שכתב את תביעות הפועלים במפעל; אלכס קרול,כבנו השחפן יאשק,  מעצב בגאון את התודעה המעמדית המתעוררת, המביאה אותו אל עמוד התלייה, וברגישות רומנטית את חיזוריו אחר פראדל.
 
ביניהם סובבים, באים ויוצאים שניים: שחר רז באפיזודות משעשעות כרופא שגובה סכום קבוע מכל המגיע אליו ונותן עצה ואת אותה תרופה – כאב-טיפוס מהנהן של רופאי קופות החולים. אך בעיקר רז מעצב היטב, לאורך ההצגה, את דמות הקברן המגיע אל המתים ובצלצול פעמון מעיר אותם, עוטף אותם בגלימה, ומוליך אותם לעולם האמת. 
 
ואחרונה ומלבבת נעמה ארמון המופלאה כבובנאית של בובת הכלבה זיווה– בהדרכתו של עופר עמרם - ומגרונה בוקעים נביחות, מאיימות או מתחנפות וגרגורים. ארמון גם פועה ומייבבת כבתו הפעוטה של ברג.
 
שותפות ראויות לקרדיט על ההצגה המקסימה הזאת הן רות טון, מנהלת הלהקה, אסתי אשד, מדריכת השפה והדיבור, דנה פלסר, עוזרת הבימוי ומנהלת ההצגה, והמפיקה אורית עזריאל.
 
ולסיכום החוויה שכל אלה חברו ליצור אותה בהצגה הנפלאה הזאת בהבימה, רק שתי מילים: אל תחמיצו!!! 

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק