יצירתו החדשה של רמי באר נתקלת בקיר המונע מרעיון להתפתח ולהבשיל
בלי מחלצות
בראיון ל"הבמה" השבוע, לקראת העלאת יצירתו החדשה בלהקת המחול הקיבוצית, במסגרת פסטיבל ישראל, אומר רמי באר כי "החסר הוא דבר שקיים במהות של כל אחד מאיתנו, ולכן אנחנו נידונים לחיפוש אחר הנכון שהוא גם שלם בעינינו". במלים אחרות, לא רק שאנחנו לקויים, אלא שגם נגזר עלינו למצוא משהו שייראה נכון/שלם.
זו, במידה מסוימת, גם ההזמנה שלו לבוא ולחוות את יצירתו החדשה, שבעלון התוכנייה שלה מופיע שמה כשהוא מנוקד: "חֶסֶר הַשָלֶם". מבט קצר מגלה מיד את היעדרו של הדגש החזק באות ש'. והנה השלם כבר חסר.
גם העיצוב התמציתי של העלון רומז לרעיון, כשהוא משתמש בקטע פאזל מצויר ששני מקטעים חסרים בו ועל מיקומם מודפס שם היצירה. שני החסרים האלה יכולים, אם תרצו, לסכם כל מה שניתן לומר על מימוש הרעיון הטמון בשם היצירה.
כשהיצירה נפתחת בסולו מרומז בחלון מאוזן וצר ברקע, מתברר כי לפנינו חסר חזותי מכוון שנוצר על-ידי העדר המחלצות האופייניות של יצירות באר בעבר. אבל זה מדומה, כי הבמה אינה ריקה, אלא עמוסה במה שנוהגים לתאר כאחורי הקלעים החשופים – מבנים שעליהם תלויים פנסים, ארגזי אביזרים ועוד.
"חסר השלם", צילום: שרית עוזיאלי
וכך, בחלל הבמה הגדולה הפרוץ לכל עבר, מתנהל מחול שמיועד לבטא רעיון פילוסופי קיומי כמו "הימצאות החסר על צורותיו השונות בקיום האנושי". האם זה בכלל אפשרי? איך ניתן לממש בתנועה את "החיפוש האינסופי אחר השלם וההתנגשות הבלתי נמנעת בינו לבין החסר", ככתוב בעלון המופע?
האם כשעל הבמה יש קטע סולני או דואט או שלישייה, בביצועים יפים, זה השלם או החסר? או אלה באים לידי ביטוי דווקא בגיחות הלהקה הגדולה שהסולנים מצטרפים אליה, או בפסקול אקלקטי רועש, או בחילופי התלבושות?
בונים חומה
ואולי הרעיון, שמתקשה לבוא לידי ביטוי בתנועה, מיוצג בחלק השני, כאשר שני עובדי במה מרכיבים קיר אחורי וקלעים. האם הם בונים חומה הסוגרת (חלקית) את מתחם המחול ומצביעה על "הימצאות החסר על צורותיו השונות בקיום האנושי", שבתרגום חופשי זו בעצם רמיזה פוליטית על החסר של השלום?
ויש גם טקסט מביך המושמע באנגלית בחלק הראשון, ותרגומו מופיע בעלון, ללא ציון מחברו. בין השאר הוא מזמין את הצופים ואולי גם את המבצעים ל"מסע אל השחר המאיר המפואר", ומזהיר כי "האינפורמציה הניתנת הינה מכריעה כאשר אינה ניתנת להשגה".
"חסר השלם", צילום: אביב חופי
ואמנם מהר מאוד, לאחר הקטעים האינטימיים הראשוניים שמילאו מצוין את החלל הגדול, היצירה נקלעה למשבר הבלתי נמנע של פשטנות התנועה הקבוצתית, בנוסח המזכיר כמעט את המחזמר "שירת המקהלה", וברגעים רבים גם בביצועים לא מדויקים.
ובסיכומו של דבר, איך התנועה יכולה להיות שלמה או חסרה? האם מותר לצפות שיינתן על כך מענה? אלה שאלות והרהורים שליוו אותי תוך כדי מהלך היצירה שרמי באר הוא הכוריאוגרף שלה וגם מעצב הבמה, גם מעצב התאורה המרשימה ביותר, עורך הפסקול (יחד עם אלכס קלוד) ומעצב התלבושות (יחד עם לילך חצבני).
תשובה על תהיותי, אני מודה, לא מצאתי.
*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק
30/05/2013
:תאריך יצירה
|