תמיר גינץ החל לרקוד בגיל 13 אצל אחותו טלי הרשקוביץ', בסטודיו למחול בקריית מוצקין. כתלמיד תיכון רקד בבתי ספר רבים בצפון הארץ, בסדנה של להקת המחול הקיבוצית בקיבוץ געתון ובלהקה של אדם ואילנה פסטרנק בחיפה.

לאחר שירות צבאי בשלישות, שאיפשר לו להמשיך לרקוד, נסע ללמוד בבית הספר למחול פלייס בלונדון. כשחזר בתחילת שנות ה-90 רקד כשנתיים באנסמבל ובלהקת בת-שבע, בתקופה שבה אוהד נהרין היה מנהלה האמנותי.

לאחר התנסותו בלהקת בת-שבע הגיע גינץ להכרה שברצונו להתמקד בהוראה ויצירה והחל לעבוד בבית הספר של להקת המחול בת-דור, לצדה של ז'נט אורדמן, המנהלת האמנותית שייסדה את הלהקה יחד עם הברונית בת-שבע דה-רוטשילד.

בשנת 1997 מונה גינץ לכוריאוגרף הבית של להקת בת-דור ויצר עבורה מדי שנה, תוך שהוא חותר לרשת את מקומה של אורדמן. "הייתי באמצע שנות העשרים שלי ותמים למדי, והיה לי ברור שזה צריך לקרות", הוא נזכר. במקביל החל לנהל את מגמת המחול בתיכון בליך ברמת גן, עבודה שהתמיד בה עד לא מכבר. בשנת 2002 עזב את בת-דור, "שסופה הסתמן", כבדיו, כדי להקים להקה חדשה – מעשה שאורדמן לא סלחה לו עליו עד יום מותה.

ילדים שמתנדנדים בין בדידות לחום

עם הרעיון להקים להקה הגיע גינץ לדניאלה שפירא, שניהלה באותה תקופה את בית הספר של בת-דור בבאר שבע. "חשבתי שזה יהיה המשך ישיר וטבעי לבוגרים המוסד, האפשרות להיקלט אל תוך להקה".

גינץ מספר שבדיוק במאי 2002 יצר את העבודה שבשבילה חיכה כדי להקים את הלהקה גן-נעול. "זו יצירה אישית, שאיפשרה הצצה לעולם מסתורי וקסום שבו ילדים מיוחדים עם אוטיזם מתנדנדים בין בדידות לחום וגולשים אל עולם של דמיון. זו היצירה שקרובה ללבי יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיי, וההצלחה הפנומנלית שלה מיסדה מיד את הלהקה".

בשנה שהקים את להקת קמע, עבר גינץ משברים גדולים בחייו האישיים, והוא חש שהשם "קמע" יביא לו את השינוי וההצלחה שהיה זקוק להם.

להקת קמע חוגגת 10 שנים. מה אתה יודע היום שלא ידעת קודם?

"היום אני חושב שלהקים להקת מחול הוא מעשה התאבדותי, שדורש דבקות מאוד גדולה במטרה. מאוד קשה להשיג את התמיכה, ואתה נאלץ גם לייצר יצירות ובמקביל לדעת לשווק אותן, מציאות שאיתה מתמודדות כל הלהקות בארץ, מהגדולה שבהן עד הקטנה שבהן. מחול הוא לא שפה שנגישה לכלל האוכלוסייה. זוהי שפה לא מילולית ומאוד אבסטרקטית, ועדיין צריך לבנות קהל ולהצליח להחדיר את היצירה שלך לתודעה.

"אני יכול לומר שבזכות אותה רוח גבית שיש לי מהמשפחה היקרה שלי, בעיקר מההורים שלי, שמבינים שזהו מפעל החיים שלי, כל שקל שהושג עבור הלהקה תמיד הלך לגיוס רקדן נוסף או ליצירה חדשה, בעיקר בשנתיים הראשונות, כשכל עבודת הלהקה נעשתה בהתנדבות. גם היום, כשהלהקה חוגגת עשור, אני כמנהל האמנותי שלה לא מצליח להתפרנס מעבודתי באופן שאני יכול להתקיים ממנה".

אילו אתגרים עומדים בפני קמע בתוך עולם המחול הישראלי? מה מזמן העתיד?

"אני חושב שהלהקה הגיעה להצלחה מאוד גדולה מבחינת מספר ההופעות שהיא מעלה בשנה. הרמה הטכנית של הרקדנים היא מהגבוהות בארץ. רק ביום שני האחרון זכה רקדן הלהקה שלומי מיארה בפרס על שם מיה ארבטובה. כן, המקום של קמע בעשייה לעומת הנראות שלה הוא אחד האתגרים הגדולים שלה. אנחנו עומדים בפני מיתוג של הלהקה, כדי שמה שיותר אנשים ייחשפו לעבודת שלה".

גינץ מדגיש שיותר מכל חשוב לו לגדל כוריאוגרפים מבית. "זוהי המשימה שאני לוקח איתי לעשור הקרוב, לגדל מישהו שיוכל להמשיך את דרכי ואת מפעל החיים שלי".


מוצארט 10, קמע, צילום: כפיר בולוטין

עד כמה אתה פתוח לארח כוריאוגרפים מחוץ ללהקה?

"פתוח לזה לגמרי. יש לנו עניין לחדש את זה. זה משהו שכן נעשה בעשור הקודם, עם ליאור לב, רונית זיו, שלי גונן, אייל נחום, ואני רוצה לחזור לזה ולתת מקום לכוריאוגרפים צעירים שמסתמנים כהבטחה וגם כוריאוגרפים בעלי שיעור קומה ושם. אני לא רוצה לתת שמות, אבל אני כן יכול לומר שאני מכוון למרכז הזירה האירופית".

"אנחנו להקה שנמצאת במרכז הבמה"

דיברת קודם על קהלים חדשים. אתה יכול להגדיר מי הקהל שלכם עכשיו?

"אני שואל את עצמי הרבה פעמים את השאלה הזאת, ונדמה לי שהקהל שלנו מאוד מגוון. יש מה שאנחנו מכנים ה'בלטומנים' – הקהל הקבוע של סוזן דלל, שמגיע לכל מופעי המחול, לצד קהל צעיר חובב תרבות בכלל, ולא רק מחול, כזה שמחפש גם את התיאטרון וגם את האופרה. אנשים שאולי קשה להם להתחבר למופעי מחול אוונגרדיים, אבל בקלות מתחברים ליצירות שלי, שהן הרבה יותר תקשורתיות. אנשים יכולים לבוא למופע מחול של קמע ולחוות את העבודה בלי להרגיש שהמחול מתנכר להם. אנחנו לא מנסים לבנות להקת שוליים, אנחנו להקה שנמצאת במרכז הבמה".

למה כל-כך חשוב לך היופי בעבודות שלך?

"האסתטיקה נובעת מזה שאני בונה שפה חדשה על מסורת קיימת של בלט קלאסי. מתוך הדבר הזה נוצר מחול עכשווי, חדש, אבל שמכבד את הטכניקה המסורתית, שהיא מאוד אסתטית בתפיסת הגוף שלה".

ספר קצת על תהליכי העבודה שלך, מה מפעיל אותך?

"אני אדם מאוד שיתופי ביצירות שלי, אבל אני אף פעם לא מתחיל ליצור עם הרקדנים בסטודיו. זה יכול להיות דרך עבודה עם התאורן שי יהודאי, שיש לו משקל מאוד כבד ביצירות שלי, או עבודה עם דרמטורגים כמו דניאלה מיכאלי או יואב ברתל, שבמשך תקופה מאוד ארוכה היה לי איתם שיח עמוק על הרעיון של העבודה. אנחנו צורפים יחד כדי ליצור חוויה לצופה, וזה הבשר שאיתו אני נכנס לסטודיו. זו הליכה מסביב, עד שלאט-לאט מגיעים למעגלים הפנימיים".

ספר על מערכת היחסים שלך עם הרקדנים.

"בשנים הראשונות הייתי כמו אבא של הרקדנים. הם ישנו אצלי, אכלו אצלי, והייתי מאוד מעורב בחיים שלהם, עד שהגבולות בין כוריאוגרף, מנהל להקה ורקדן היו מאוד לא ברורים, ומתוקף זה שילמתי מחיר כבד רגשית. רציתי לטפל בהם ולהוביל אותם בכל האספקטים של החיים שלהם. התבגרתי, והיחסים שלי עם הרקדנים יותר טובים, כי הם יותר פורמליים. אני מאוד דואג ואוהב את הרקדנים שלי, והם מקבלים ממני את החיבוק כשצריך, אבל אני נזהר מלהיות מעורב בחייהם האישיים".

גינץ מתאר להקה שעובדת ללא תחרותיות, אלא מתוך משפחתיות ואחריות. אז איפה אתם מחביאים את האגו, אני תוהה.

"בקמע יש אגו משותף. גם אנחנו, דניאלה ואני, כמי שמובילים את הלהקה, מאוד מסורים לנתינה. אנחנו אנשי חינוך, וזה משפיע. בניגוד ללהקות שמכורות ליוניסון, לתנועה קולקטיבית, אצלי ביצירה יש אישיות ודמות לכל רקדן. העבודות נבנות סביב מי שהם כאנשים, ולא רק סביב החומרים התנועתיים".


מוצארט 10, קמע, צילום: כפיר בולוטין


באיזה אופן באר שבע משפיעה על הגנטיקה של הלהקה?

"מבחינה תנועתית אין עליה השפעה, אבל העיר בהנהגתו של רוביק דנילוביץ' תומכת בלהקה בצורה נלהבת, נותנת לה את הקרקע והחמצן לצמוח. עכשיו חנכנו מבנה שהוקם באלפי דולרים, והוא מרכז המחול הגדול במדינה.
"יש שקט מדהים, שקט שנותן שלווה וביטחון ליצור בלי השפעה וביקורת. כל הרקדנים גרים בבאר שבע והם נמצאים בקהילת קמע, הם חיים בקירוב והם לא עסוקים במה שקורה בסטודיו מעבר לכביש. אנחנו עוסקים באמת בשפה שלנו, ברצון שלנו לגדול ולהתפתח. אין רצון לחקות את הטרנד שעובד בתל אביב".

אז מה הדי.אן.איי שלכם?

"האישיות הייחודית של הרקדנים, שבאה לידי ביטוי ביצירה שהיא וירטואוזית מחד ודרמטית מאידך. אנסמבל של נפשות שמספרות את הסיפור שלהן ברגע נתון על במה אחת".

"לצערי יש בזה מן השיגעון"

איזה מחיר אתה משלם על הבחירה שלך בקריירת מחול?

"המקצוע הזה, כמו שאמרה מרתה גרהאם, בוחר אותך. לי אין דרך אחרת מלבד המחול, אני בכלל לא מסוגל לחשוב שהייתי עושה משהו אחר. זה האושר הגדול ביותר שאני מרגיש בתוך תוכי, להסתכל על יצירה שלי על הבמה ולהיות מרוצה ממנה, או כשקורה לי משהו בסטודיו בתוך תהליך היצירה שמרגש אותי. זאת המהות.
"אין לי חיים אחרים מקמע. לצערי יש בזה מן השיגעון, שמשהו שגדול ממני הפך למפעל חיי עד שוויתרתי על חיי הפרטיים, התגרשתי, עברתי לבאר שבע והתרחקתי מהבן שלי, שעבר לגור עם אמו בתל אביב. זה קשה. עד היום ההורים שלי, שתומכים בי כלכלית, מאוכזבים שבנם לא עוסק במקצוע שמביא לו פרנסה ושלווה".

אתה מתגעגע לרקוד?

"כן, מאוד, אבל כשאני רואה את הרקדנים שלי על הבמה, אני שמח שהם ולא אני השופר שלי. לא הייתי יכול לרקוד את היצירות שלי טוב יותר ממה שהם רוקדים אותן".

המופע "מוצארט 10" יעלה ביום חמישי, 30 במאי 2013 ב-21:00 וביום שישי, 31 במאי  ב-22:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. טל': 03-5105656.


*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק