פסיפס של מחזור חיים
 
את היצירה הגדולה הקודמת של להקת קמע, STATUS, חתם קטע סולו מרשים בביצועו של הרקדן שלומי מיארה. האמון שנתנו בו מנהלי הלהקה, הכוריאוגרף תמיר גינץ ודניאלה שפירא, ניכר מיד עם היפתח המסך על היצירה החדשה, "מוצארט 10", כאשר מיארה פתח בקטע סולו מרתק את המסיבה המחולית לציון העשור של הלהקה.
 
מבחינות רבות אין זה עניין של מה בכך שבעיר באר שבע, לאחר שכבר נוסדו בה תאטרון עירוני ותזמורת הסינפונייטה, נמצאה הדרך לכונן גם להקת מחול. גם אם ניתן היה לצפות שהיא תקום במועד מוקדם יותר.
 
אבל לכל זמן ועת לכל חפץ, וצריך היה ששני מייסדי הלהקה, גינץ ושפירא יחלמו, יתעוררו ויעשו את המתבקש יחד עם קבוצת רקדנים צעירים שצמחו בבית הספר של בת דור באר שבע. פעילותה הנרחבת של הלהקה ממשיכה את מה שנלמד שם, ובימים אלה הלהקה נכנסת לביתה החדש, הנותן מענה לצרכיה הגדלים ולפעילותה.
 
מאז היווסדה של קמע, "הקבוצה" כפי שנקראה בראשית דרכה, הועלו בה 22 יצירות של מגוון כוריאוגרפים בהם רונית זיו, אורי איבגי, ליאור לב, שלי גונן ואור אבוהב ששבו ויצרו בה. הספק מרשים שהבטיח כי הלהקה לא תירדם על המשמר.
 
תמיר גינץ הסתפק בתשע יצירות שהאחרונה בהם היא "מוצארט 10", שהוא מתאר אותה בדייקנות רבה כ"מסע בזמן בין יצירות שונות, ופסיפס של מחזור חיים ושלל דמויות הבונות 'עולם'". 

צבעוניות, פשטות ווירטואוזיות
 
היצירה פתוחה לפרשנויות רבות, אך בלי ספק היא מעין סיכום ביניים של יצירותיו של גינץ. היא בנויה מקטעים שהיו ציוני דרך בתולדות הלהקה מתוך "שרול", STATUS,  "אורות הבמה", "גן נעול", "כרמינה בורנה" ו"האמת העירומה".
 
לחומרים האלה צירף גינץ קטעים חדשים בהשראת המוזיקה של מוצרט, שמשתרגים היטב בקטעי מוזיקה מוכרים אחרים בעריכת שחר ימפולסקי. את הבמה והתאורה התואמת עיצב שי יהודאי, ודניאלה שפירא עיצבה את התלבושות המצוינות שהרקדנים החליפו במהלך היצירה. 
 
שפת התנועה של תמיר גינץ בהירה מאוד, צבעונית במחוות, ושוטפת בפשטות קלאסית יפה, כולל מעדנים של וירטואוזיות, וכניסה מכוונת נכון אל המתחם של המחול בן זמננו. את אלה מבצעת הלהקה במיומנות ובדייקנות בכל הרכב קבוצתי. בולטים בה שלומי מיארה ואלדר אלגרבלי, שאף זכו בדואט ארוך ויפהפה, וכן אנה הרמון ומייגן פולפר.
 
בסיכומה, "מוצארט 10” היא הזמנה יפה להשתתף במסיבת העשור של קמע.