הסופר, הפובליציסט והצייר יורם קניוק נפטר אתמול (8 ביוני) בבית החולים איכילוב בתל אביב לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קניוק השאיר אחריו את אשתו מירנדה, את בנותיו איה ונעמי ואת נכדו. לבקשתו גופתו תיתרם למדע ולא תיערך לו הלוויה.

יורם קניוק (2013-1930)

יליד תל אביב. אביו, משה קניוק, יליד גליציה, היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף ומנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות.

בגיל 17 הצטרף לשורות הפלמ"ח. השתתף בקרבות מלחמת העצמאות  ונפצע תוך כדי לחימה בקרב על מנזר סן סימון. לאחר שהחלים למד ציור בבצלאל ואחר כך בפריז. לאחר מכן היה ימאי ושהה כעשר שנים בארצות הברית.

בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב- 1963 יצא לאור ספרו הראשון בעברית, "היורד למעלה".

בין ספריו: "חימו מלך ירושלים" (1965), "אדם בן כלב (1968), סוס עץ" (1974), "היהודי האחרון" (1982), "ערבי טוב" (1982, שפורסם לראשונה תחת שם העט יוסף שרארה), "בתו" (1987), "פוסט מורטם" (1992), "נבלות – הסיפור האמיתי" (1997), "חיים על נייר זכוכית" (2003), "הברלינאי האחרון" (2004), "עיטים ונבלות" (2006), "על החיים ועל המוות" (2007), "תש"ח" (2010) שעובד למחזה בתיאטרון חיפה, "בא בימים"( 2013) נובלה פרי עטו שיצאה לאור בימים אלה.

מספריו שעובדו לסרטים: "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "סוס עץ", "היהודי האחרון". סיפורו "נבלות" עובד למיני סדרת טלוויזיה.

כן פרסם קניוק ספרי ילדים ונוער ביניהם "וסרמן" (1988) ו, "הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה" שעליו זכה בפרס זאב לספרי ילדים, ו-"איוב, חלוק- נחל והפיל" (1993) ושזכה לעיבוד בימתי בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.

קניוק זכה בפרס ברנר (1987), בפרס נשיא המדינה (1998),ב פרס ביאליק לספרות יפה (1999) ובפרס עיריית חולון לספרות יפה על-שם קוגל (2009). בצרפת זכה בפרס אביר זכויות האדם וב--Prix Mediterranee Etranger. על ספרו "תש"ח" זכה בפרס ספיר לשנת 2010. אוניברסיטת תל-אביב העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד ב-2011.

מתוך הפוסט האחרון שפרסם קניוק בבלוג שלו, "יהמו בני מעי":

"כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב? יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?
 
אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.
 
בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.
 
לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה. לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות. יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".