יותר מכל היה יורם קניוק, הסופר עטור הפרסים, שהלך השבת לעולמו בגיל 83, נאמן לעצמו. הצבר המחוספס, שצמח בין הסברס והג'ומס של תל אביב בשנות השלושים, היה מקורי בכתיבתו שמעולם לא הלכה בתלם ובדיבורו הדוקרני והמחויך.

אולי לא היה מפתיע שבעודו מתמודד עם מחלותיו, הנער שנלחם בתש"ח וכאז כן באחרונה היישיר מבט אל מול המוות, ניהל את הקרב האחרון  שלו נגד משרד הפנים, בבקשו לרשום אותו כחסר דת, לא כיהודי. דווקא הוא.

ראיינתי את קניוק כמה פעמים במהלך 35 השנים האחרונות. הפעם האחרונה הייתה לפני כשנתיים, כשזכה בפרס ספיר. אישיותו הבלתי שגרתית באה לביטוי בדבריו שהילכו קסם על הריאיון הזה.

"לא ידעתי לכתוב טוב אז כתבתי לא טוב"

במהלך הענקת טקס פרס ספיר של מפעל הפיס, נראה קניוק כמי שכביכול לא ממש שייך למשחק סביבו. כשהוא הוכרז כזוכה הסתמנה אצל הסופר הוותיק הפתעה מסוימת. אבל כמי שבכתיבתו נע תמיד בין אמת לבדיה, אי אפשר היה לדעת אם אכן מופתע, או שמא זה היה משחק מעולה. "באמת הייתי מופתע טוען קניוק. "הייתי בטוח שלא אקבל את הפרס".

מדוע?

"לא יודע. ככה. כבר הייתי שלוש פעמים מועמד לפרס ישראל וברגע האחרון משהו קרה. גם הייתי בעבר מועמד לפרס ספיר ולא זכיתי. אז מדוע הפעם? לכן, ביקשתי ממשפחתי, פרט לאשתי, לא לבוא לערב הזה, שלא יהיה בושות. במקומם בא חבר טוב שלי, רופא, למקרה שאקבל התקף לב".

לו אתה היית בחבר השופטים, האם היית מעניק את הפרס למחבר ספר כמו "תש"ח" שכתבת?

"זו שאלה קשה. כפי שאני מכיר את עצמי, הייתי נותן את הפרס למחבר ספר אחר. למזלי, לא הייתי בוועדה".

אמרת בטקס שהגיל ניצח את היופי.

"כי יש לי 'פור' של 30, 40, אולי יותר, שנה על המועמדים האחרים. במידה מסוימת בגילי, כמעט 81, זה גם מעין פרס מפעל חיים".

                                            יורם קניוק, מקור: pais.co.il

התבטאת לא פעם על כתיבתך הלא מיופייפת במתכוון. האם בזכייתך יש משום ניצחון הסגנון הפשוט?

"אין כאן שום ניצחון כמו שיש קבלה של דרך אחרת שהייתה שנויה במחלוקת ואולי נשארה גם היום, אבל כעת מתקבלת הרבה יותר. הצעירים אוהבים את זה. אולי אני כותב אחרת מהרגיל, מה אני יכול לעשות. לא ידעתי לכתוב טוב, אז כתבתי לא טוב..."

מתי כתבת את "תש"ח"?

"הוא נכתב ממש בשנתיים האחרונות, אבל למעשה התחלתי בכתיבה כבר ב-49', כשהייתי מלח ב'פאן יורק' ויצאתי להביא את שארית הפליטה מאירופה, אבל זה לא הלך. הספר הזה, על מה שקרה בקרבות תש"ח שבהם נלחמתי, נכתב עשרות פעמים – ולא הצלחתי".

העניין הבריאותי שחרר אצלך משהו והביא לכתיבת הספר?

"כן! כשיצאתי מהתרדמת, מהגסיסה, אחרי שבועיים-שלושה באיזשהו מקום התחברתי לפציעה שלי ב-48'. שכבתי בבית החולים מונשם ומחובר לכל מיני צינורות וכשפקחתי בקושי את עיניי, ראיתי מולי את הפציעה שלי 60 שנה קודם וזה הביא אותי לכתיבת הספר".

"כולנו יצאנו הלומי קרב ממלחמת העצמאות"

קניוק היה נער בן פחות מ-18 כשנסחף למערבולת קרבות מלחמת העצמאות. הוא נולד על החולות הזהב של תל-אביב הקטנה. אמו עסקה בהוראה ואביו, חובב המוזיקה, שימש כמזכירו של ראש העיר, מאיר דיזנגוף והקים את המוזיאון של העיר העברית הראשונה. לפי עדותו, סנדקו היה לא אחר מאשר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. בהיותו תלמיד שמינית ב'תיכון חדש', התגייס לפלמ"ח עם החלטת החלוקה בעצרת האו"ם. לפי סיפורו, לחם בני-סמואל ובקסטל, שם ראה דרך הכוונת את מנהיג הכנופיות, עבד-אל-קאדר חוסייני, אבל את תהילת הריגתו של הלה גזל ממנו חברו לעמדה.

סיפור פציעתו, ברגלו, בפריצה לעיר העתיקה, כמו נלקח מאחד מסיפוריו. צלף, שניצב על החומה, פגע בו והוא נשכב פרקדן כצלוב. לפי עדות קניוק, הצלף שחסך ממנו את הירייה הבאה, יריית המוות, היה מפקד אנגלי בלגיון הירדני שעמו היה לו קשר בהמשך.

קניוק אומר שהפציעה הביאה לו את מה שהוא מכנה "החוויה העזה ביותר בחיי". הוא יצא להביא את פליטי השואה שעדיין לא עלו מאירופה ולגבי צבר שכמותו, זו הייתה טלטלה בלתי נשכחת, שהפכה את נושא השואה למרכזי אצלו והביאה ליצירת ספרים כמו "אדם בן כלב". "על ה'פאן יורק' התייהדתי", נהג קניוק לומר. "הרגשתי כחגב, נחות מהיהודים שהבאנו משם. כעסתי על היהודים בארץ על שלא עשו די להצלת אחיהם וגם על הערבים, שבגללם הבריטים סגרו את חופי הארץ".

כהרפתקן מטבעו, לאחר שניסה ללמוד ציור בבצלאל, החל בנדודיו בעולם. לדבריו, היה בניו-יורק חברם של מרלון ברנדו, ג'יימס דין ומרילין מונרו. מארצות הברית הביא ב-58' את רעייתו הלא יהודייה, מירנדה ופצח בקריירה עיתונאית הספר "היורד למעלה", שפרסם ב-63', היה חיל-חלוץ של מעל ל-30 ספרים שכתב, מהם שמצאו את ביטויים גם בתיאטרון ובקולנוע.

"תש"ח" הוא מהאישיים ביותר מבין ספריך. האם אפשר לזכור בבהירות את הפרטים לאחר שנים כה רבות?

"לכן, אני כותב לאורך הספר שאני לא יודע אם מה שכתוב בו נכון או לא. הזיכרון הוא ערמומי וחמקמק, גם הולך לכל מיני כיוונים".

מה עבר עליך תוך כדי הכתיבה?

היה קשה לכתוב את הספר, אבל גם כיף. זה כאילו לשחרר את כל השדים האלה שרבצו עלי. כולנו יצאנו הלומי-קרב ממלחמת העצמאות. לא היה רגע לנוח. כעת, אני הרבה יותר שקט בעניין הזה. הוקל לי".

קטעים חזקים במיוחד בספר נוגעים לנופלים. האם יש בזכייתך משום פרעון חוב כלפיהם?

"בהחלט. אני לא מפסיק לחשוב על אלו שמתו תחתי. אל תאמר שיסודך מהעפר, אלא מהחי שנפל תחתיך – זו תחושה שהייתה לי כל השנים. כאילו אני חי על חשבון אלה שמתו".

האם יש בספרך מעין הורדת מסך על דור תש"ח בספרות שלא שוייכת אליו?

"יש כל מיני תש"חים. בתש"ח שלי הייתי צעיר מאוד והכתיבה שלי לא שייכת למה שקוראים בטעות, אני חושב, דור תש"ח. לדעתי, עשו עוול לסופרים שהכניסו אותם לתוך איזשהו כלוב. כל זה לא היה אלא תיוג של פרופסורים".

"טבעי לי להיות שנוי במחלוקת"

אתה מבסוט ממה שעובר על הספרות העברית?

"מאוד, חוץ מזה שמצבה הכלכלי גרוע. אני מרוצה מהאנרגיה הכתיבתית. יש פה המון כשרונות והמון יצירתיות. בכל השטחים".

הספרות מקבלת יחס נאות מהמדינה?

"לא, בכלל לא! אין מדינה שמשקיעה פחות בתרבות שלה מאשר מדינת ישראל, מלבד אולי סודן וכאלה. מדינות משקיעות הרבה בתרבות מתוך ידיעה שזה מה שמחזיק את העם שיושב בהן, בסופו של דבר. התרבות היא מה שנשאר. אבל פה לא מבינים את זה. מבחינת ההתייחסות לתרבות אנחנו מדינה נחשלת ביותר. טוב שיש, לפחות, מפעל הפיס, כששרת התרבות, שאני מעריך אותה גם אם אני לא מסכים עם דעותיה, כבולה".

בריאיון שקיימתי אתך בעבר אמרת בסיום – "מה שקורה כאן נראה כמו ימי פומפיי האחרונים". אנחנו עדיין כאן.

"חכה, ימי פומפיי האחרונים לקחו כמה שנים טובות. אני לא יודע איך נמשיך להתקיים אם לא נחכם".

כשפרס ספיר הוענק ב-2004 לדן צלקה המנוח, כשהיית מועמד על ספרך "חיים על נייר זכוכית", מחית בקול. אתה רואה בזכייה הפעם מעין תיקון?

"לא, זה לא שייך. הייתי אז טיפש בגישה שלי. אולם אמרו לי 'מגיע לך, תקבל!', אז באתי מוכן לקבל במין זחיחות כזאת של רגע. נורא הצטערתי אחר כך על ההתנהגות שלי. מאז הכל השתנה בפרס הזה. אולי גם אני..."

לבסוף, לאחר שאמרת שהיית כמה פעמים מועמד לפרס ישראל, האם עודך מצפה לו?

"לא, כבר לא. הפרס הולך בדרך כלל לאקדמיה ושם רוצים את הקיים, לא את מה שמשתנה. תמיד היו נגדי חלק מהם. משמח אותי על שעכשיו אני עומד לקבל מאוניברסיטת תל-אביב תואר דוקטור לשם כבוד – ולא מהמחלקה לספרות שם. עכשיו אוכל לתת מרשמים לכל מיני..."

לדברי קניוק, מהלך חייו, כמי שפעל מתמיד לדו-קיום יהודי-ערבי, הותווה עוד בלידתו. כך סיפר לי בראיון בשלהי 97': "אחרי 38 שעות, שבהן לחמתי לא להיוולד, הצליחה אמי ללחוץ אותי בבית החולים 'פרוינד' (שם הוסרט הסרט 'סוסעץ' על-פי ספר שלי), ליד קולנוע 'עדן', בתל-אביב של פעם. באותו יום הצהיר אדאל ארסלאן, ראש המשלחת הערבית לאמריקה, שאין מקום לשום הסכם יהודי-ערבי ושלעולם לא ייכון שלום בין העמים. עם זה נכנסתי לעולם – הרוג אותו, כי הוא יהרוג אותך..."

באותו ריאיון אמר על הכתיבה שלו: "אולי זה מצב טבעי לי להיות שנוי במחלוקת. הרי אני לא יכול להיות נאהב על כולם. הכתיבה שלי היא כזאת, שתמיד צריכה להרגיז מישהו. הכתיבה שלי אף פעם לא הייתה קונצנזוס. אז מה, גם את פוקנר חלק מהקוראים לא אהבו, בעוד שאת המינגוויי כולם אהבו – ושניהם סופרים דגולים".

בתשובה לשאלה אם שילם מחיר על הבעת דעותיו הלא ממסדיות: "הדבקות בדעותי לא במיוחד עזרה לי, מה גם שהן נראו כדי קיצוניות ללא מעטים...רציתי להיות כמו כולם, אבל נשארתי בצד ויש לי הרגשה שאני לא נחשב לסופר ישראלי, אלא לסופר זר".

טריפ אל עצמי בדוי

בינואר 78' לרגל הסרט "סוסעץ", שביים יקי יושע אמר לי קניוק :"לכתיבת הספר 'סוסעץ' הגעתי מתוך תחושת כישלון, הרודפת אחריי כל הזמן עם הרגשה שזה לא זה ושאני לא עושה את הדברים החשובים. בכתיבה שלי רציתי להתחקות על השורשים שלי ולדעת מי אני. לכן, המצאתי לעצמי מעין אוטוביוגרפיה בדויה...חשבתי שספר כזה יכול להיות מעין מסע, מעין טריפ אל עצמי, לא אל יורם קניוק, אלא אל עצמי הבדוי, כשאני מוטרד מכך שאולי היצירות הטובות שלי באמת לא נכתבו. יש לי חוסר סיפוק מכך שאני עושה דברים במשך שנים ואלה אינם מה שצריכים להיות, כשהחיים כאילו חומקים מבין האצבעות (קניוק היה אז בן 47 – י. ב-א)".

עוד סיפר אז קניוק, בין השאר: "בגיל צעיר התחלתי לכתוב, אך כנראה פחדתי מהכתיבה. אנשים לא כל כך עודדו אותי. אולי כתיבתי נראתה להם זרה באותם ימים. חשבתי שבאיזשהו מקום אולי אצליח לא לכתוב. בגיל 29 באמריקה, אחרי שהייתי שם ברמן, צייר, שומר בבית-בושת, מחפש זהב בגוואטמלה ועוד כמה דברים,  כשנשארתי שם איזה זמן, אולי כדי להירגע ממלחמת העצמאות, החלטתי לחזור ארצה. נהייתי מבקר התיאטרון של 'למרחב' ואחרי זה מנהל תיאטרון גיורא גודיק. חזרתי לכתוב בעיתון לאחר שהתיאטרון נגמר לי.

"הכתיבה באה לי קשה מאוד ואי אפשר להתפרנס בארץ רק ממנה. אם הייתי צריך להתחיל מחדש, אולי הייתי רוצה להיות ברמן או קצין על אונייה, לא עיתונאי, או מבקר תיאטרון. אני לא יודע אם הייתי נוח ככזה, אבל נראה לי שאף פעם לא הייתי רשע. אינני מאלה שאינם יודעים לפרגן לזולתם. אני לא אוהב את האלימות הרוחנית, הרווחת בארץ ואת השנאה המפעפעת בין היוצרים. אם כתבתי פה ושם חריף, אז לא מתוך שנאה או כעס. לא תקפתי אנשים אישית..."  

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק