שעה וחצי עד למוות
 
זאת הפעם הרביעית בשלושים השנים מאז שנכתב שאני רואה את המחזה "לילה טוב, אמא" מאת מרשה נורמן, מחזה שזיכה אותה בשעתו בפרס פוליצר לדרמה.
 
כמו בעבר, ולמרות היכרותי עם כל פרט, בהתרחשות ובטקסט, שבתי וחוויתי חוויה אנושית מטלטלת, והפעם בעזרת הבמאי איציק ויינגרטן, והשחקניות הנפלאות לאורה ריבלין ונינה קוטלר.
 
עלילת המחזה מתארת את 90 הדקות האחרונות בחיי ג'סי, שעולמה התפורר בהדרגה עד שהחליטה להתאבד, ותלמה, אמה, מנסה לעצור בעדה. אל החוויה המטלטלת של ההצגה  הצטרפה החלטה מקוממת של ראש העיר הרצליה להמית את אנסמבל תיאטרון הרצליה, שבמסגרתו ובשיתוף עם תאטרון חיפה עלתה ההפקה החדשה והמרתקת.

ג'סי מגיעה לקצה הדרך שלה, כשהיא גרושה, אם לנער עבריין, מנוכרת מסביבתה, מאחיה וממשפחתו, ולכודה בחיבוק הדוב של אמה. האב, שג'סי אהבה ומאמינה שאהב אותה, מת כבר מזמן. ג'סי בוחרת במוות, ובקור רוח מצמית היא מתכננת לבצע אותו, "בעוד שעה וחצי" כפי שהיא מודיעה לאמה בתחילת ההצגה, ובאקדח של אביה.

בצרוף מקרים ראיתי בצמוד להצגה הזאת את "הדה גבלר" של איבסן, אך למרות ההבדלים הברורים בין הדה לג'סי, והנסיבות המוליכות אותן להתאבדות,  אפשר בהחלט למצוא את ההקבלה ביניהן, ולו רק בעניין הקשר אל האב. בכל מקרה, ג'סי בוחרת במוות  לא כמעשה גבורה "יפה", אלא כהמשך חייה.

בשעה וחצי האחרונות לחייה היא מנסה להעביר לאמה את המסר הפשוט הזה תוך כדי דאגה אמיתית לנוחות המירבית של האם. במהלך הדברים, בתוך ניסיונותיה לשכנע את האם כי היא אכן מתכוונת להתאבד, היא מבררת כמה עניינים קטנים לכאורה, כמו יחסי אמה ואביה, ויחסיה שלה עם אמה.
 
כל זאת תוך כדי ארגון של חיי האם אחרי שהיא כבר לא תדאג לה. פרט לפרט, שנרשם בפנקסה, היא מסבירה איפה כל דבר נמצא, מה צריך לעשות, אל מי להתקשר, אפילו איזה מתנות לתת בשמה. הכל נראה ברור ומצמרר ביעילות שלה.
 
צ'כוב היה מחייך בהנאה

ג'סי מתכננת את הכל, כך שאחרי שתלמה תזעיק את בנה ואת המשטרה, שאמנם תיקח ממנה טביעת אצבעות, היא תנוקה מהחשד שהיא הרוצחת. אין לי מושג איך נשמטה מתודעתה של מרשה נורמן העובדה שבסופו של דבר תלמה תרגיש כל חייה אשמה, שלא הצליחה למנוע את ההתאבדות ואפילו הפכה לשותפה לו בתום לב.
 
את תחושת האשמה הזאת שמעתי בזעקתה קורעת הלב של לאורה ריבלין כתלמה, כאשר ג'סי, שאותה מגלמת נינה קוטלר, שואלת אותה אם הייתה מעדיפה שבמקום תשעים הדקות האחרונות היא הייתה מוצאת אותה עם מכתב.
 
זה היה אחד הרגעים, כמו היבבה שבסיום, שספק בעיניי אם אפשר לתאר אותם במילים. צריך לחוות אותם כדי להבין את מלוא המפגש האינטימי הראשון והאחרון של השתיים. 

 

נינה קוטלר, ליאורה ריבלין, לילה טוב אמא, צילום: גדי דגון

לאורה ריבלין מספרת כי לא חשבה בעבר כי תשחק את התפקיד הזה, שאינו מתאים לה ולחיוניות האישית שלה. אבל רבקה משולח, שהכינה תרגום נפלא למחזה, לחצה, ואף הציעה כי נינה, בתה של ריבלין מנישואיה לעודד קוטלר, תשחק לצדה.
 
יש משהו יפה בסיפור הזה, כפי שהוא מסופר בתכנייה, על אם ובתה שנפגשות במסעדה בשוק הפשפשים ביפו לקריאה משותפת של המחזה, ויוצאות משם בהחלטה לעשות זאת. צ'כוב היה מחייך בהנאה למראה החיבור הזה בין ריבלין שכבר גילמה ב"שחף" שלו את השחקנית הוותיקה ארקדינה, לבין הבת הנושאת את שמה של נינה, המתחרה הצעירה שלה.
 
שיאי משחק ובימוי
 
ויש משהו יפה לא פחות שלפי הצעתה של ריבלין הופקד הבימוי בידיו האמונות של איציק ויינגרטן, פרטנר משחק ותיק, שעד כה לא ביים אותה. זו הייתה הברקה כי ויינגרטן יצר הצגה מקורית מאוד כשהוא מפיק מהשחקניות את הלשד הטבעי של האינטימיות ביניהן כבסיס שעליו נבנה המפגש האחרון בין ג'סי לתלמה.
 
אין שם שמץ של ציניות, לא בנחישותה של ג'סי וגם לא במאבקה של תלמה. רגעי ההומור הבריא שלה עוצבו נפלא כמאפיין טבעי שליווה את התנהלותה לאורך השנים. אבל כאן, להפתעתה, זה לא עובד. להפך, כפי שריבלין מיטיבה לבטא, כמו גם את סירובה להתנצל על חייה, על אי אהבתה לבעלה, על מסירותה לילדיה, ועל חייה עם מחלתה של נינה. 
 
אחד הרגעים המרתקים ביותר בשלב מתקדם של המחזה וההצגה הוא כאשר תלמה מציגה תמונה הפוכה לזו של ג'סי: היא רוצה לחיות, איך שלא יהיו החיים, כמה שלא יהיו, עד שימשכו בשערה בדרך אל הקבר. וזה היה עוד אחד משיאי משחקה של ריבלין, שאף לרגע אחד לא הרפתה מתפקידה, בשתיקה, בתחנונים, בהאשמות, בהתנצלות, בבכי מאוחר מדי.
 
ואין לי ספק שהצירוף של משחקה יחד עם הבימוי החודר של ויינגרטן, הניב מנינה קוטלר משחק מרשים בכנותו ובישירותו. אין בג'סי שלה אכזריות או נקמנות והתחשבנות אלא רוך, הבנה, בהירות מחשבה, ואפילו חיוך דק.
 
הארגון של חיי אמה אחרי ההתאבדות מעוצב במשחקה של קוטלר בטבעיות, כמעט כלאחר יד. היא מרגשת בסקרנותה, ובמיוחד בתגובותיה על ייאושה של תלמה  וזה מעצים עוד יותר את הרגע שבו היא הודפת אותה ונכנסת לחדרה. הכאב והייאוש מעוצבים בעידון כזה שיוצר אמפטיה גם כאשר הלב מתנגד להחלטתה.
 
את התפאורה והתאורה עיצב מצוין במבי פרידמן, ואת התלבושות עיצבה נטשה טוכמן-פוליאק. הילית רוזנטל הוסיפה נגיעות עדינות של מוזיקה מקורית. 
 
בסיכומו של דבר, "לילה טוב, אמא" היא הצגה מרתקת של מחזה שלא נס ליחו. בחודש הקרוב תועלה ההצגה בחיפה ובתל אביב ואני מקווה כי היא תמשיך לרוץ גם הלאה. 

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק