לפרש או לא לפרש
אין-סוף פרשנויות מלוות את "המלט", או רודפות אותו, וכל מי שמכיר את המחזה המיוחד הזה מגיע אליו עם מידע מוקדם, ומצבור עשיר של ציפיות. המוסכמה המשותפת היא ש"המלט" הוא כתב חידה רב פנים.
זה אולי אינו הטוב במחזותיו של שקספיר אך מעלתו היא בחידות קיומיות שהוא מעלה, בייצוג מרחבים פוליטיים של מלחמה ושלום, במרתפים אנושיים של מוסר, ואין כמעט פרשן שלא יצביע על רעיון אחד ששקספיר ייחד לאמנות התיאטרון מפיו של המלט – עליה להיות מראה שמאירה את פני הדור והזמן כהויתם, כצורתם וחותמם.
ואמנם, עיקרו הרעיוני של המחזה המיוחד הזה הוא בהשתקפות שהקהל הצופה בו רואה במראה הזאת. כאילו "המלט" אומר - אם אין אתה לעצמך – הנני כאן להזכירך. וגם אם המודעות נוטה בעיקר לעבר המונולוג המתחיל ב "להיות או לא להיות", דווקא מונולוג אחר, הוא המחבר יותר מכל את התהייה הקיומית של המלט אל עין הסערה שנקלע לתוכה.
זהו המונולוג של המלט אחרי שמספרים לו כי פורטינברס הנורבגי עובר בדנמרק כדי לכבוש חלקה קטנה בפולין. "איך כל הנסיבות כולן סוגרות עלי כדי להעיר את נקמתי הרדומה! מהו אדם, אם כל היתרונות והתועלת של ימיו הם רק שינה ואוכל? בהמה, ולא יותר". ובסופו הוא נשבע "מעכשיו מחשבותי יהיו רק דם, או שכולן לשווא".
חשוב אף יותר, אולי, שלקראת המסקנה הזאת המלט מציב משוואה בינו לבין המלחמה המתרחשת ברקע של המחזה, ונמחקת בהפקות רבות, כמו גם בזו המועלית עתה בתיאטרון תמונע:
"אז איך אני עומד [...] נותן לכל להירדם, כְּשלְבוּשָתי אני רואה מוות בטוח של עשרים אלף גברים אשר עבור חלום, מהתלה של תהילה, הולכים אל בור קברם כמו לַמיטה, נאבקים על חלקת ארץ שאין בה די מקום לכל מספר הלוחמים, שאין בה די עפר כדי לכסות את כל החללים...?" (הציטוטים מתרגומו של דורי פרנס)
בשאלה הזאת, בין השאר, טמון סודו המיוחד של המחזה הזה. הפוך בו והפוך בו, והוא מתחדש מתוך עצמו, וכמוהו גם הקהל. חדש. לא מכיר, לא אומר את הטקסט יחד עם השחקנים, לא מצפה אלא למה שיתרחש באותה הצגה חדשה. לשמוע את השאלות. לחשוב על התשובות.
"המלט", צילום: ג'רמי לדנר
גינוני במה
ומשום כך כשרוצים להעלות את "המלט", ועוד לפני שמחליטים איך לעשות זאת, דומה כי מתבקשת החלטה על פרשנות. לא להותיר את הביצוע מתחבט אם לפרש או לא לפרש, להסתפק בטקסט שיעשה את שלו, ורק לחפש גינוני במה כאלה שנדמה כי לא נראו לפני כן.
ואולי זו הבעיה העיקרית של ההפקה החדשה הזאת המתגאה בכך ששבעה שחקנים בלבד יגלמו 21 דמויות. זה כבר קרה בעבר ואפילו הקרוב, וגם נראה כאן לפני שנתיים כאשר פסטיבל ישראל אירח את הפקת השאובינה מברלין בגרסה מתומצתת מאוד ועם ששה שחקנים בלבד.
אבל לאותה הפקה שהתבוססה בבוץ הייתה פרשנות שלא היה אפשר לחמוק ממנה, בעוד שבהפקה החדשה בתמונע, בעיבודו ובבימויו של נעם פלג, לא נמצאה כזאת או אחרת שניתן להתייחס אליה, לבחון אותה, להתווכח אתה, לאמץ או לשלול אותה.
אין זה אומר שהיא איננה ראויה כשלעצמה. היא מביאה כמעט את כל הטקסט של המחזה (שלוש שעות) בתרגום הקולח והבהיר של דורי פרנס שיש בו גם פיוט וגם חולין, ופה ושם גם למטה מזה. למעט קיצורים הנובעים מצמצום מספר המשתתפים או השמטת הנושא הפוליטי (הנורווגי-פולני ובסוף גם הדני).
פה ושם יש רעיונות בימתיים נאים גם אם אינם משמעותיים בשימוש בתפאורה והאבזרים שעיצב אבישי אייל. לכך נוספים התלבושות הטובות של לוסיאנהפילמר, התאורה המהוקצעת של זיו וולושין ומתן פרמינגר, קרב במה עם חרבות עץ בהדרכת תומר בן יוחנן, ומוזיקה מצוינת עם ניחוח "אליזבטני" של אודי ברנר.
"המלט", צילום: ג'רמי לדנר
יוזמה במסורת עולם התאטרון
ובעיקר יש פה קבוצת שחקנים שהתגייסו ליוזמה של דורי אנגל, שחשק בתפקיד המלט ובמסורת ההיסטוריה של עולם התאטרון עשה מעשה והפיק את ההצגה. בשנים האחרונות הוא הוכיח את יכולתו וכשרונו כשגילם את רסקולניקוב בהצגת "החטא ועונשו", וואחר כך כשנקלט בהצלחה בתאטרון יידישפיל, וגם כבמאי המופע "דיוקן של ציפור".
אלא שגם כשרונו של אנגל אינו יכול לכסות על העדר הפרשנות, ומיומנותו הטובה בהגשת הטקסט, במשחק ובתנועה אף הדגישו את החסר. המלט שלו היה נוירוטי בתחילת ההצגה, ובהדרגה משחקו גלש להשתעשעות והתלהבות יתרה, וגם להיסטריה מוגזמת בתמונות עם גרטרוד, קבורתה של אופליה ומותו.
ייתכן מאוד שבעוכריו ניצבת ההחלטה לתפוס את המרובה שבמחזה באמצעות מיעוט המשתתפים, שעליו להיות הציר, המכוון, המוציא והמביא שלהם בשלל תפקידיהם, שאותם עליהם לבצע בוירטואוזיות של חילופי בגד.
"המלט", צילום: ג'רמי לדנר
אלחי לויט היה מצוין כפולוניוס, תפקידו העיקרי, ענייני או משעשע כנדרש וקצת יותר בארבעה תפקידים אפיזודיים; איציק גולן היה לארטס חם ומרגש, יעיל כרוזנקרנץ, ובעוד שלושה תפקידים קטנים.
הילה מצקר-הלוי ריגשה מאוד בטירופה של אופליה, הצחיקה להפליא כקברן הפטפטן, וגם כגילדנשטרן ואף כברנרדו שעל המשמר. ינון ספיר היה המארח של הקהל לפני שהתפנה להיות הורציו סביר ושחקן א' מצוין.
עירית נתן-בנדק הסתפקה בתפקיד של גרטרוד, ויואב בר-לב נע בתוך משולש של המלט האב, רוחו, ואחיו קלאודיוס. משחקם היה ברור ורהוט מבחינת הגשת הטקסט, אך לשניהם לא מצא הבימוי הנמקות ברורות שהיו מעצבות את האופי והמשמעות של הדמויות שגילמו.
בסיכומו של דבר, העלאת "המלט" היא מבצע חשוב וראוי כשלעצמו, ולו רק בזכות העובדה שהיא מייצגת את הרצון להתמודד עם המחזה, גם בתנאים הקשים של הפרינג'.