הקומדיה הקיומית
 
מלכים מתים זה סיפור קלאסי של כל הדורות. אולי משום שהם בני אנוש, אולי משום שמוות זה עניין טבעי. כמו שאומר הרופא של בֶּרָאנְזֶ'ה הראשון, המלך ההולך למות במחזה של איז'ן יונסקו, "ברור שמוות למופת כבר לא יהיה לנו כאן. אבל זה יהיה מוות קרוב לנורמלי. הוא ימות ממוות, לא ימות מפחד”. וזה חד פעמי.
 
המחזה הזה, שהועלה בהבימה לפני 50 שנה בבימויו של אטיין דבל עם נחום בוכמן ואלישבע מיכאלי, הוא השני בסדרה של ארבעה המחזות שהמחזאי הרומני-צרפתי כתב בן השנים 1962-1958 ואשר גיבורם הוא בראנז'ה, אך אין קשר ישיר או נרמז ביניהם.
 
במחזה הראשון "הרוצח" בראנז'ה מתחקה על עקבות רוצח שמעיב על חיי עיר; המחזה השלישי, המפורסם והמצליח מכולם, הוא "הקרנפים", שבו בראנז'ה הוא היחיד שאינו מתקרנף. המחזה הרביעי הוא המערכון "שיטוט באוויר" שבו בראנז'ה צופה-הוזה על מטוס ממלחמת העולם השנייה.
 
"המלך נוטה למות", מ-1962 הוא מחזה שצורב בדמותו של בראנז'ה מלכים בימתיים, והוא מוגדר כ"טרגדיה קומית". בעברית תוספת האות י' הופכת את הקומית לקיומית, והתרגום הנפלא של דורי פרנס מקפיד על קוצו של י' בשפה שנעה בקלילות במרווח שנוצר ביניהן.
 
המחזה איננו עלילתי במשמעות הרגילה. הוא מתאר את שעותיו האחרונות של המלך, כפי שאשתו הראשונה מבשרת לו: "אתה תמות בסוף ההצגה". בכך מעמיד יונסקו את הסיפור במתחם תיאטרלי מובהק, כלומר כהצגה של מהלכיו הסופיים של מוות. וכשזה יתרחש – הוא ימות בחיקו של הקהל.
 
השחקנים, הבמאים ומפיקי המוות המובטח הם אשתו הראשונה, המלכה הזקנה מרגריט, אשתו השנייה, המלכה הצעירה מארי, רופאו שהוא גם מנתח, תליין, בקטריולוג ואסטרולוג, ג'ולייט, החדרנית הנאמנה וזקיף-כרוז שהוא אחרון חיילי המשמר המלכותי
 
הם דוחקים בו, מתישים אותו בדאגתם למותו המתעכב. במונחים בני ימינו הם המערכת המקיימת את חיותו, ובה בעת, ככל שזה יישמע אכזרי, הם הקרובים, בני המשפחה שמחכים ולא תמיד בסבלנות, שהשכיב מרע ייפח נשמתו וייגאל מייסוריו. וכן, גם אלה שלהם.
 
האדם הוא המלך
 
אבל בראנז'ה, שממלכתו כבר מתה, מסרב למות לפי פקודה שלא הוא נתן אותה. "אני אמות, כן, אני אמות. עוד 40 שנה, עוד 50 שנה, עוד 300 שנה. או יותר. כשאני ארצה, כשיהיה לי זמן, כשאני אחליט".
 
נשמע מסובך, אבל לא עבור יונסקו. לדבריו זהו מחזה פשוט מאוד, קלאסי מאוד. בראנז'ה הוא המלך "מפני שהאדם הוא מלך, מלך של עולם שלם. כל אחד מאתנו נמצא כאילו בלב העולם, וכל פעם שאדם מת, שהמלך מת, ישנה הרגשה שכל העולם נחרב, נעלם יחד איתו".
 
"המוות של מלך זה, מוצג כמו סדרה של טקסים, לעיתים מפוארים - מפוארים מפני שהם טרגיים: בעצם הם שלבים לקראת החידלון, או אם תרצו, השלבים בדרך לוויתור, להשלמה למה שחלף, לעבר, זיכרונות והשלמה. לבסוף, אחרי שאבד הכל, שחלף הכל, הפחד, הרצון לחיות, העצב, הגעגועים, הזכרונות, רק אז, ברגע זה, הוא יוצא לדרך".


"המלך הולך למות" (צילום: גדי דגון)

פואמה בימתית
 
רנה ירושלמי ביימה את ההצגה החדשה הזאת של אנסמבל עיתים בשאר רוח, כשהיא מעצבת בו כל תמונה כבית של פואמה בימתית. בסדרת רעיונות של מיקום שחקנים, תנועה, ואבזרים, היא מילאה בתוכן את הריק וניצלה כל פינה בו למימוש הטקסט המרתק של יונסקו, בתרגום הפלאים של פרנס.
 
השותף הראשי של ירושלמי, והציר המניע את גלגלי המחזה וההצגה הוא דורון תבורי במשחק של וירטואוזיות קולית-מוזיקלית ופיזית-תנועתית. הוא המלך בראנז'ה הראשון. הוא האדם שהוא מלך. כל פרט במשחקו מדויק וחודר לדמות מהרגע שנכנס לבמה בעומקה, נושק לפסל הסוס, ועד יציאתו ממנה, משהחליט למות.
 
באחד משיאי משחקו, ויש כמה וכמה, הוא קורע לב בסיפור על החתול הג'ינג'י שלו, בשיא אחר הוא ניצב בגבו אל הקהל וחובט בקיר הבמה האחורי כשהוא מזעיק אליו, לעזרה, את השמש. "אם צריך איזה קורבן קטן, תייבשי ותהרגי את כל העולם. שכולם ימותו, בתנאי שאני אחיה לנצח, אפילו לבד לגמרי, במדבר בלי גבולות. עם הבדידות אני אסתדר".
 
דמותו של בראנז'ה, הראשון בביצועו של תבורי, מאגדת בתוכה סממנים של המלך ליר של שקספיר, או של המלך אובו של ז'ארי, ואפילו של קספר השמיני של נסים אלוני ב"בגדי המלך" (שנכתב שנה לפני המחזה של יונסקו). תפקידים שמחכים לתבורי, לא פחות משהוא ממתין להם.
 
לצדו בוהקת, גבוהה, זקופה ובכתר שיער ג'ינג'י רזיה ישראלי המרתקת כמרגריט, המלכה הזקנה ורעייתו הראשונה של ברנז'ה. היא מזכירה במשחקה הישיר והתקיף את המלכה מרגרט מאנז'ו של טרילוגיית הנרי השישי  מאת שקספיר ואת המלכה אלינור מאקוויטיין ב"אריה בחורף" של ג'יימס גולדמן, וגם את בת שבע ב"כתר בראש" של יעקב שבתאי.
 
ישראלי יוצרת דמות שטנית לכאורה, אפילו כמעט מלאך המוות, ולא מעט בסיוע השמלה השחורה ורעמת שערה האדמוני. היא נוקשה בעיקשותה של מרגריט כי זמנו של המלך קצוב בדיוק, ובהתנגדותה לרחמיה של המלכה הצעירה, אך היא מיטיבה לרמוז על רוך וחמלה כלפי מי שכל עולמו חרב.
 
מסמך אנושי 
 
נתלי ברמן עדינה ורגישה כמלכה מארי, האישה השנייה והצעירה, והיא מצליחה לעצב יפה את הכפילות הרגשית שמבקשת לחסוך מהמלך את ייסוריו אך יודעת ומבינה שהגיע שעתו האחרונה.
 
ירדן גלבוע מצוינת בתפקיד ז'ולייט, החדרנית המעשית והעייפה מאוד. היא מגיעה לשיא משחקה בדיאלוג הפרטי שלה עם המלך על ספסל בצד הבמה, שבו היא מתארת את חייה במילים "אני חיה רע" והוא עונה לה "אי אפשר לחיות רע. זה דבר והיפוכו". אבי גולומב מרשים במשחק מסוגנן בתפקיד הזקיף-שר הטקס-הכרוז.

ואחרון חביב ומבריק: נעם בן אז"ר הנפלא בתפקיד הרופא שהוא הרבה יותר מזה. משחקו של בן אז"ר הוא מלאכת מחשבת ממש כמו הדמות שיונסקו יצר. לרגעים הוא כמו בובה על חוט, באחרים הוא מאיים מאוד, הוא מתחנחן, מתרפס, ופניו, ובעיקר עיניו, חייתיות מאוד.
 
את חלל הבמה החשופה של אולם נחמני, עיצב אשרף חנא במינימליזם המבטא את הריק, את פשיטת הרגל המלכותית שמייצגים אותה להפליא פסל סוס חצוי, שני שרפרפים, כס מלכות פשוט ונייד, קולב עם גלימה מפוארת שאין בה צורך. אבי יונה בואנו (במבי) העשיר והעמיק את חדר הכס המתרוקן ב"תאורה" ששיאה הוא נתיב המוות. 

יהודית אהרון עיצבה תלבושות נהדרות אחת אחת, מהפשוטות והענייניות של הזקיף והחדרנית, דרך המצועצעות של בגד הרופא, בואכה השמלות של שתי המלכות, פרחונית אוורירית למארי ושחורה מלכותית למרגריט, וכלה בבגדי המלך הישנים.
 
אבי בללי כתב מוזיקה דרמטית-חרישית, כמין רקוויאם, שהצטרף יפה למוזיקת הוואלס הקלאסי, שלצליליו הרקידו ירושלמי ומרינה בלטוב את השחקנים באחת התמונות היפות ביותר בהצגה.
 
בסיכומו של דבר "המלך נוטה למות" היא הצגה מרתקת של רנה ירושלמי שעיצבה את הטרגדיה הקומית של יונסקו כמסמך אנושי ומעורר המחשבה. מומלץ לאוהבי תאטרון חכם.