יריית הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי הראשון של מחזות חנוך לוין  בתאטרון הקאמרי הייתה עיבוד מקסים ומשובב נפש של הסיפור "מנצ'ל ורומנסקה", שבו מתואר  דייט ראשון של גבר נואש-אהבה, איש קטן כפי שמעיד עליו שמו, עם אישה שהרומנטיקה הנרמזת בשמה מתמקדת בפלאפל בשוק בצלאל.
 
התל-אביביות היא הרוח המנשבת במהלכי העלילה הפשוטה כל כך, היא הופכת לפיוטיות קומית צרופה בעיבוד הצרפתי של המתרגמת לורנס סנדרוביץ, של הבמאי אוליבייה באלוזוק ובעיקר של השחקן דניאל קניגסברג.
 
שולחן, שני כיסאות ושני שלטים הנושאים את שמותיהם של מנצ'ל ורומנסקה – אלה הם כל מה שיש על הבמה. אבל קניגסברג מביא עמו קול ופנים שכושר הביטוי שלהן, המגוון, המעברים הרכים או החדים, מעניקים ללוין הבלתי מוכר הזה חיוניות מרתקת. 
 
זה אינו סיפור מאוזן – כי הוא כולו מנקודת מבטו של גבר לא-מי-יודע-מה שמאוכזב מאישה שלא תיכנס לעמוד האמצע של פלייבוי. אבל קניגסברג מצליח לדלות מהטקסט את אותו מרכיב אנושי שלכאורה הוא סמוי, אבל למעשה הוא מונח ביסוד כל יצירתו של לוין.
 
"פופר" – המנצח יהיה הקרבן
 
והמרכיב הזה הוא המאפיין הגדול של "פופר", המחזה שעלה לפני כתשעה חודשים ב"קאמרי" ועתה הוא הועלה בפסטיבל בגרסה של תאטרון נובי מפולין. זו גרסה לכאורה מעודנת של לוין, בעל תשע הנשמות, ואיכשהו תמיד "הפולני" שברקע שלו מציץ מעבר לכתף. 
 

פופר, תמונת יח"צ

"פופר" הועלה לראשונה בתאטרון חיפה ב-1976. הוא המחזה השביעי של לוין, אחרי "סולומון גריפ", "חפץ", "שיץ", "קרום", "יעקובי וליידנטל" ו"נעורי ורדהל'ה". הוא לא התקבל אז, גם לא בהפקות הבאות, כשווה בין שווים וכגדול בין גדולים, למרות היותו קומדיה מוזיקלית, עם שירים נפלאים אחד אחד.

ראשיתו ה"דרמטית" בזרת המחטטת באף, שמתניעה את העלילה, והטקסט שלו כמעט נקי לחלוטין מכל אותם סממנים אופייניים של נקבים נקבים וחלולים חלולים, אבל יש בו עצירות, הצטננות, וגם מוות. אבל אלה רק תחנות של עלילה הבוחנת מקרוב את העניין המוזר הזה של האושר.
 
הבמאית אנה נוביצקה העניקה עידון מפתיע לדמויות, והניעה אותן בין שני חדרים, מסומנים בקווים לבנים. מימין זה של בני הזוג שורץ ושורציסקה, ומשמאל חדרו של פופר השכן הנכנס אליהם ברגעים הכי מיותרים, והם אליו ברגעים הכי מתוסכלים. ויש גם חבר, כץ, וזונה שפופר מתאהב בה.
 
אבל עיקרו של הבימוי שמשתמש מצוין בשילוב האופרטי בין הפרוזה לשירים ובעיצוב המשחק של חמשת השחקנים, הוא בחישוף המאבק המסתתר מתחת למסווה של הטקסט. מאבק בין גברים על אישה, ולגרסתה הנפלאה מי שינצח יהיה בסופו של דבר הקרבן המיידי שלה.
 
"אורזי מזוודות" – חיים ומתים בסרט
 
ההצגה השלישית בשבוע הראשון של הפסטיבל היא "אורזי מזוודות", והפעם בגרסה של תאטרון מייקובסקי מוסקבה שהגיע לכאן כאורח הפסטיבל הבינלאומי השביעי. הגרסה הרוסית, שלא במפתיע, מחזירה את לוין אל אחד ממקורות ההשראה הידועים שלו, ואולי החשוב בהם, אנטון צ'כוב.
 
חנוך לוין תיאר את המחזה שלו במלים מדויקות מאוד: "קומדיה אוורירית, בת זמננו ומקומנו, המכילה שש משפחות, חמישה אוהבים, שלוש רווקות, תשעה נפטרים, שמונה הלוויות, ארבע אלמנות, אחת עשרה מזוודות, תינוק, אמריקאית, הומוסקסואל, זונה, מגמגם וגיבן – כולם מאוד לא מאושרים".

"אורזי המזוודות", צילום: יח"צ

ההצגה הרוסית, בבימוי של אלכסנדר קורוצ'יקוב, שונה מזו של אודי בן משה בקאמרי, בקצב האיטי יותר שלה והמוזיקה הנפלאה של דמיטרי קטחונוב נשמעת מוכרת וטבעית למחזות לוין.
 
את מקום משחק תפאורת המרפסות הנפלאה של רות דר בקאמרי תופסת הפעם תפאורה, בעיצובם של נטליה ווינובה וסרגיי סקורנצקי, המשתמשת ברעיון הקולנוע (המופיע אצל לוין כמקום שבו אפשר למצוא קצת אהבה). ברקע של הבמה מסך גדול שעליו יוקרנו במהלך ההצגה זהות המשפחות והמיקומים, ובסיום תיחשף בתוכו תמונת גן העדן והמנוחה הנכונה שהדמויות נשאבות אליה זו אחר זו.
 
בחזית ניצבת שורה ארוכה של מושבים אדומים. הם ישמשו את הבמאי לעניינים שונים, החל מאולם הקולנוע, דרך תחנת האוטובוס, בתיהם של המשפחות, ובעיקר לשמונה ההלוויות. השחקנים נכנסים ויוצאים, יושבים או עומדים, וכולם מצליחים ליצור דמויות ברורות מאוד.
 
ההומור הישראלי-יהודי של לוין מתחבר מצוין עם המוזיקליות של השפה הרוסית, וברגעים רבים, במשפטים קצרים או במונולוגים, ההקשר הצ'כובי מאשר עד כמה צדק לוין בהגדרת המחזה, שנכתב ב-1975,  "בת זמננו ומקומנו".
 
גם ברוסית יש במחזה הרבה מאוד מחאה, אבל גם קצת תקווה שאולי משהו ישתנה ויהיה אחר ממה שהרגילו אותנו לקבל כעובדת חיים נצחית. אפילו ההספד האחרון כבר מסתכל קדימה: "אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה בין ההלוויות".  
 
וכך גם אפשר לומר על הפסטיבל המיוחד הזה של לוין הבינלאומי: אתו אין סיכוי שנשכח. ובטח לא אותו.